ואת
היית לי כמו בית
חובקת אותי במוצבים קרירים של שקיעות
ושעות בין ערביים,
זעקות מוזרות בשעות הכי נכונות
של היום.

עשרים הדקות שלי בכל יום
רק רגע שלי עם עצמך
במקום בו הייתי רואה ואינה נראית
מלבד אלייך,
צופה איתי בשמש שוקעת
בהילוך איטי
צובעת
את בריכות החמצון בגוונים שצופן רק מקום שכזה
רק מקום שהוא את.

את צפית בי נשברת,
צוחקת - סוערת
ושטופה באלפי מבטים,
מצבים שעל עורפינו עדיין סומרים
כמו שנים, קירותייך מצופים בסודות
אהבות
וחברות,
שאותה המוות הוא המחבל היחיד שיכול לקטול.

ושבילייך בהם חתומים צעדיי
וטמונים מבטיי
בעלייך
דרכים שאינן מוגדרות,
סכנות של צליפה במקומות הגבוהים
את חובקת דמינו
וסודות של שנים
ושנים
שכבר לא יהיו,
זכרון שנגנז ואת תישארי פצועה בשטח אוייב,
מופקרת לטרף רעב
בלי דמעותיי השקופות על עמדתך, "דניאל",
ובלי קול של חייל שבקשר שואל
ושואל
והורד שאהבתי נובל וקמל...
(שם. ליד הכ"ס, זוכרת?)

את היית לי מקום של מפלט מטירוף
בתוך מעגל שגעון שממשיך וממשיך ולא יישבר
בזמן הנכון
וחיבקת ועטפת וספגת
ואבדת בנים
ואבדת בנות
ואובדנך איתו לוקח 60 שניות ועוד עשרה חודשים שלא אשכח לך
לנצח
ואת בליבי, ניסנית,
את
תמיד
את תמיד.






03.10.04-21.07.05