מלחמת העולם השנייה, אי שם בחזית המזרחית, חיילים משוחחים:
- גוטסב, שמעת חדשות?
- לא, מה קרה?
- לא שמעת? הם התנקשו באוברגרופנפירר היידריך!
- (יורק) חלאות סלביות. הם ישלמו על זה בדם...
- על כל אחד שלנו צריך להרוג אלף שלהם.
- בדיוק.
אזרח מגיע מלווה בחיילים.
- מה קורה?
- קיבלנו הוראה לפנות את כל הפולקסדויטשה שבאזור לרייך.
- למה?
- אין לי מושג. ככה החליטו למעלה. אולי כדי לאפשר פעולה רחבה
נגד הטרוריסטים.
- ומה הבעייה עם הבחור הזה?
- כל אחד שמפונה יקבל חצי מיליון מארק ובית בשכונה החדשה שיבנו
להם בחוף הבלטי.
- מה אתה אומר? הלואי עליי...
- גם עליי. אבל הבחור הזה לא מוכן ללכת.
- מה שמך, חבר?
- אלפרד בירנבך.
- למה אתה לא מוכן לעזוב?
- אנחנו כבר גרנו פה פעם ונאלצנו לעזוב, אחרי המלחמה והסכמי
ורסאי. אחרי ששחררו מחדש את מזרח פרוסיה והפירר התחיל את
התוכנית לישוב המזרח, חזרנו לפה. אז עכשיו שוב לעזוב?
- אבל יש הוראות, מה אפשר לעשות...
- אתם יודעים שיש לי אח שנהרג בסטלינגרד? ואבא שלי הוא נכה
מלחמת העולם הראשונה?  
- אני יודע שאתם ארים טובים. מלח הארץ. אבל באמת אין לנו
ברירה. זה לא בגלל שאנחנו רוצים...
- (צועק) אתם הולכים עכשיו לגרש מהבית אחים שלכם. איך אתם
יכולים להיות כל כך שמחים?
- אנחנו לא, תאמין לי שלא...
- אתם מתייחסים אלינו יותר גרוע מליהודים!
- מה פתאום, בחיים לא...
- תסתכלו לי בעיניים! איך אתם יכולים לבצע כזה פשע?!
- אבל אתה תישאר ברייך...
- גרמני לא מגרש גרמני!
(החיילים משפילים מבט לאדמה)
בשביל זה התגייסתם לוורמאכט? בשביל זה נשבעתם אמונים לפירר?
בשביל זה אתם נלחמים?!
- מה לעשות, יש לנו פקודות...
- אז תסרבו פקודה! אין לכם מצפון?
- שמע, אולי הוא צודק? גם אני לא מבין את ההוראות האלה-אנחנו
פה בשביל לטפל באויבים, לא בשביל לעקור גרמנים. זה לא
אנושי.
- (בדמעות) אין לנו ברירה. חייבים לציית, בשביל לשמור על אחדות
העם.
- אולי פעם עוד תוכל לחזור...
(כולם בוכים ומתחבקים)
- אז עכשיו צריך לשים אותו ברכבת.
- רק בזהירות-שלא יתערבב עם הטרנספורט של הבוקר.
(צחוק)

גירסא משופרת.