אלה היו הימים העצובים של החגים. לא מספיק שהחגים מלנכוליים גם
ככה, עכשיו היו גם המהומות, האבנים, החטופים והפחד, המון פחד.
למרות שאין לי בעיה ללכת בלילה ברחוב חשוך, היו הימים העצובים
של החגים מקפיאים מרוב פחד ומזעזעים גם גברתנים עם שמונים ק"ג
שרירים.
הוא נכנס לדירה, מריח מזיעה וסיגריות ושאל במבטא ערבי, מה צריך
לקחת ומה להשאיר. אמרתי לו שיקח הכל, שאני לא משאירה שם כלום
ויש מים אם הוא רוצה לשתות. הוא צחק והרגשתי משהו כבד זז לי
במורד הגרון.
זה לא שאני גזענית, ממש לא אכפת לי אם הדת, הגזע או המין של
האדם שמולי, שונים משלי. אבל אלה היו הימים העצובים של החגים
ולו היה מבט קצת מפחיד וצחוק לא טבעי, אז אמרתי לעצמי להיזהר.
אפילו התפללתי לאיזה אל בלי שם, שאצליח לסיים את העברת הדירה
מהר ובלי יותר מידיי חפצים שבורים.
זה לא סיפור מזעזע, אין צורך לחכות למכות, אונס או רצח מטורף
עם מניעים לאומניים. אותו אדם, שהעביר לי את הדירה, לא היה
אלים ולא נגע בשערה משערות ראשי. אבל הוא פגע בי בדרך שהוא
עצמו לא יכול לתאר או לדמיין. הוא גרם לי לאבד את אמוני באדם,
להפגע, להזיל דמעה או שתיים ומה שהכי משמעותי, הוא גרם לי
לכתוב.
אני, עם התיק הנכון והנעליים האופנתיות, הצחקתי אותו בתל
אביביות שלי, הייתי בשבילו חייזר, יצור מאוס שנמצא לרגע אחד,
בעמדת כוח. לי היה ארנק עם כסף והמון קופסאות קרטון מודבקות
בסלוטייפ ולו הייתה מכונית גדולה ושרירים בידיים וגם, המון
שנאה אלי ובעיקר למה שאני מייצגת כרגע, בשביל אלפי אנשים
שדוכאו בחמישים שנה האחרונות.
הוא לא הפסיק לגחך גם כשנתתי לו את המראה שהייתה שלי פעם. הוא
לא הוריד לרגע את המבט השטני גם כשהצעתי לו לשתות. הוא הרים את
הקופסאות, פירק את השולחן והרים את המיטה וכל זה בגסות, כאילו
יריתי לו בכלב.
סך הכל, שילמתי לו היטב על הפעלת השרירים. לא ניצלתי, לא
פגעתי, לא ניסיתי להעליב ולהתנשא, רק רציתי שהקופסאות שלי
יגיעו מרחוב אחד לרחוב אחר ומהמכונית לדירתי הקטנה. אבל בימים
האלה, אחרי שהראו בטלוויזיה את כל הדם והאבנים, פתאום לא
יכולתי לפתוח מולו את הפה ולבקש משהו, אפילו משהו פעוט. זה לא
היה בגלל שהוא ערבי, אני בטוחה, זה היה כי הוא פשוט אדם לא
נעים, עצלן ומנייאק, שלא מסוגל לבצע עבודה בלי להרוויח חוץ
מהתשלום עוד משהו לא פיזי, איזה חיזוק קטנטן לאגו הפגוע שלו.
אגו שנשרט עוד בלידתו בצד הלא נכון של מפת הכוחות המזרח
תיכונית.
המלחמה הזאת, שמציירת קו גבול קוצני בין שני עמים, הגיעה גם אל
הדירה הקטנה שלי, במרכז בתל אביב. היינו שם אני והוא, קשורים
יחד על נדנדה אחת, כשמשום מה, אני תמיד למטה. אין ספק שאחרי כל
ימי הפרעות והאינתיפאדה, עשה לו טוב להרגיש מעל בחורה יהודייה
שכמוני, אבל הוא לא ידע וממש לא היה לו אכפת, שאני אתאיסטית
ושמאלנית, הוא רצה לנצח לפחות את הקרב הקטן הזה, בינינו.
הוא העלה את הארגזים, המקרר והמיטה אל הדירה הקטנה שלי ודרש
תשלום גבוה בהרבה מזה שסוכם בטלפון. נתתי, לא כי הוא עשה עבודה
מדהימה אלא כי פחדתי מהתגובה שלו אם לא יקבל את מה שדרש. רציתי
שילך, מהר, רציתי לא לראות את פניו לעולם יותר. לא למעלה, לא
למטה ולא בשום כיוון. רציתי שהמבט הזדוני, האלים והשונא הזה,
ייעלם מארבעת הקירות שלי, כמה שיותר מהר.
גם כשהיה לי את הכסף ביד ושילמתי לו על עבודתו, הנדנדה לא
שינתה כיוון והשאירה אותי למטה.כנראה שתמיד נשאר בצדדים אחרים
של הנדנדה הזאת, המשוגעת וכנראה שככה לא מנצחים מלחמות.לנו היה
הסכם, אתה תביא את הרהיטים משם לכאן ואני אתן לך 600 שקלים.
תארו לכם כמה פשוט אפשר היה לעשות הסכם שלום. אבל, גם החיים
הוכיחו לי שהסכמים לא נחתמים מהר וגם לא אצלי בדירה, בחצי שעה
של העברת קופסאות קרטון.