החיים שלי בכלל לא משהו. כן אפשר להגיד את זה בלי הרבה הקדמות.
תראו, אני יודע שאת הבעיות שיש לי אני חולק עם מיליוני בני
גילי ברחבי העולם, רק שלא ממש איכפת לי מהם. איכפת לי מעצמי.
ולי לא טוב. יש לי צרות בכל מני מישורים, שאפשר להגיד שכולם הם
הם בעצם נגזרות של אותה הבעיה. בעיה שטמונה בי, כמובן, ולא
בסביבה. אותה בעיה שגורמת לי לבעיות ביחסים שלי עם משפחתי,
גורמת לי לי לבעיות ביחסים שלי עם החברה, כלומר הכיתה שלי כו'
ולא גורמת לי לבעיות ביחסים עם המין השני, כי כאילו פשוט לא
קיימים. לצערי. - אני מקווה שאתם לא סובלים יותר מדי על כורסת
הפסיכיאטר. אבל אם אני הולך לשכב על הספה הזאת, אני לא מתכוון
לדבר אל הקיר. בכל אופן כל זה זה בעיות שקשורות אלי. שלא נדבר
על בעיות שנופלות עליי. מוות של קרוב - למזלי לא קרה, עוני -
גם לא. כל השאר- קרה גם קרה.

אבל יש לי משהו אחד טוב שאין לאחרים, או ליתר דיוק אין לי בעיה
שיש לאחרים - סיוטים. אף פעם לא היה לי. יש לי רק חלומות
טובים. ובזמן האחרון קורה לי יותר ויותר שאני זוכר את החלומות
(כידוע, כל אדם שאין לו הפרעת שינה מיוחדת חווה rem, אבל לרוב
לא זוכרים את החלומות) פעם היה לי נחמד פה ושם לקום בבוקר
ולהזכר איזה נחמד היה לי בלילה. אבל עכשיו, הרבה פעמים אני
נוטה לחשוב שהמציאות (שלי) היא תקופת ביניים בין חלום לחלום.
אני מחכה כבר שיהיה לילה. אני אכנס למיטה, ו.... מעניין על מה
אני אחלום.