עוד לילה לבן עומד להגיע לסיומו ולהציע לי אור שטוח בקצה
המנהרה.
התריסים שלי מוגפים, מגנים עליי מפני הזריחה כשם שהורה משתדל
לגונן על ילדו מפני העולם המסוכן שם בחוץ. עוד מעט שביבים של
קרני שמש עקשניות יתאמצו לחדור פנימה ויטרידו את חוסר מנוחתי.
מסתובבת מצד לצד, חוקרת כל סדק של גבעה אורטופדית זו בניסיון
למצוא מחילה אפלולית להעביר בה את רגעי השחר אפוף הניתוק. ואז
מישהו יפעיל את המתג, וכל הרעשנות והפעלתנות של פיסת עיר חסרת
תרבות זו ידהרו לתוך עור התוף הנם שלי כהתגלמות של כל השליליות
של העולם המודרני ויקרבו אליי את אותם שדים פנימיים הידועים
לשמצה אשר מרקדים בדמות סיוטים חסרי אחיזה וכוח משיכה.
אני יושבת פה כמשקיפה על מישורים של עלטה בעולם של מטאפורות
חיות. טווח מצבי הרוח שלי מתרחב מיום ליום, כמו נוסעת של רכבת
הרים זדונית ושבורה אני דוהרת בעליות וירידות, מלווה בפסקול של
קולות הרחוב החוצפניים שבוקעים מהעולם שבחוץ ומחזירים אותי
לקרקע, שבורה ולא מסופקת.
זה מדהים אותי, העומק של הבארות האלו. לבנה אחר לבנה אתה מתאמץ
כל כך חזק לבנות מסביבך חומות כדי למנוע מעידות קטנות במדרגות,
ואז אתה נסוג את תוך החלל המרובע שנוצר ומגלה, ששם מסתתרת לה
התהום האמיתית. ובעוד אצבעותיך מחליקות בחוסר אונים על פני
סדקי הקיר שבנית, אתה מגלה שהאחיזה לעולם לא תחזור, והקרקעית
האחרונה שחווית נראית בלתי ניתנת לציון בחושך. ואז, ברגעים אלו
של כמעט תעופה, אתה מתקנא בעולמה הפנימי של אליסה וביצורים
ששכנו בו, מתקנא ומתמרמר על כך, ששכחו להתקין מנורות בשלך.