יום אחד, שאלתי את עצמי "מהו בעצם עושר?"
שהרי אדם עשיר נחשב בעל כסף, אדם מכובד ממעמד גבוה, בעל קשרים
ואמצעים, חברים משכילים ועשירים ועבודה טובה.
תמיד רציתי להיות עשירה. זאת הייתה מעין שאיפה שכזו. שאיפה
שהייתי מוכנה להקריב רבות כדי להשיגה.
היו לי חיים יפים. 3 חברות טובות, שהיינו הרבה יותר מחברות אחת
כלפי השנייה.
ידידים, כאלה שדיברתי וביליתי איתם ונהנינו ביחד אפילו מהדברים
הקטנים, היומיומיים.
הייתה לי משפחה קטנה, רק אני, הוריי ואחותי בת ה-12. אחותי
סיפרה לי הכל, הייתי כמו היועצת שלה.
הייתי מדברת איתה המון, מייעצת לה בכל נושא - לימודים, אהבה,
חברים... תמיד עזרתי לה בשמחה.
היה לי קשר נהדר ופתוח עם הוריי. ידעתי שבכל בעיה שנוצרת אני
יכולה לפנות אליהם והם יעזרו לי בשמחה.
גם בלימודים הייתי די טובה, הייתי רק מעט יותר מממוצעת - אבל
זה היה בלי להתאמץ כלל, כך שיכולתי תמיד לעשות מה שאני רוצה.
החלום על עושר היה קיים אצלי מאז ומתמיד. בעצם, מאז שהתחלתי
לראות סרטים מצוירים, אלה עם הנסיכות והארמונות המפוארים.
ידעתי שאני רוצה להיות עשירה.
היום ההוא, אותו היום בכתה יא', החלטתי להתחיל לעמול על הגשמת
החלום שלי. להגשים אותו, ויהיה מה.
ידעתי שאני כבר מספיק בוגרת ויש בידי האמצעים להרוויח אותו.
הדבר הראשון שעשיתי, היה להקדיש את כל זמני ללימודים. הפכתי
להיות תלמידה מצטיינת בתוך זמן קצר.
לאחר מכן, ניסיתי להשתלב בחברה רמת-מעלה. השכבה העליונה, הטופ
שבטופ.
ואז גיליתי שכולם שם חושבים שאני וחברותי נחותות מהם, שוות
פחות. אבל לא נתתי לזה לקצור לי את החלום. נפטרתי מחברותיי.
לא דיברתי איתן יותר, אפילו לא בשיעורים. הצטרפתי והתמסדתי
לגמרי לחבריי העשירון העליון.
סיימתי את בית הספר בהצלחה, וכשנתיים לאחר מכן עזבתי את הבית.

לא הייתי צריכה את המשפחה שלי יותר. החלום היה כה קרוב...
התחלתי ללמוד ברצינות, ולאט לאט הפכתי משכילה ועובדת בעבודה
שמקבלים בה כמיליון שקל בשנה.
באחת המסיבות של חבריי, פגשתי את דניאל - בלונדיני, יפה, חסון
ועשיר. ידעתי שמכאן הדרך אל העושר קצרה מאוד.
שנה לאחר מכן התחתנו ועברנו לכאן, לאנגליה, ויצרנו במהרה קשרים
עם המלכה והסובבים אותה. כעת, מתקיים אצלנו נשף השנה המסורתי,
שמתקיים כל שנה בבית אחר.
כולן לבושות שמלות ערב מפוארות ועונדות מחרוזות יהלומים. כולם
בטוקסידו מפוארים, אחוזים בידיהן של נשותיהן ולוקחים אותן
לריקוד איטי על הרחבה.
ורק אני יושבת כאן, במטבח, לבדי, מחייכת לעצמי. קיבלתי את כל
אשר תמיד רציתי. בית מפואר ויוקרתי, בית נהדר, חברים רבי מעלה,
כסף רב, המוני מותרות, קשרים נהדרים, עבודה מצוינת...
ולפתע אמי נכנסת למחשבותיי, ואומרת לי משפט אחד קטן:
"העושר הוא בעיניי המתבונן"
ומתפוגגת ממחשבותיי, משאירה אותי לבדי במטבח.