היא הייתה האדם היפה והמושלם ביותר שהכרתי.
כבר בפעם הראשונה שפגשתי במבטה - ידעתי שאני שבוי לנצח בקסמה.
הבטתי בפנייה המושלמות, בעיניה התכולות-אפורות, שדרכן יכולתי
לדעת עלייה כמעט הכל.
כמה שטוב לה להיות נאהבת, כמה שהיא פוחדת להיות לבד, כמה שהיא
פגועה שמתייחסים אליה רק בתור פרצוף יפה, כמה שהיא התרגלה
לזה...
כשהבטתי בה בשנייה, כבר יכולתי לדעת עלייה הכל, לספר את כל
סיפורה.
שיערה הארוך, הגלי, הבהיר - כמו סיפר לי; שפתיה העדינות ואף
הכפתור שלה כאילו גילו לי את סודה.
את שתמיד ניצלו אותה, את גופה הנשי ופנייה המדהימות, לצרכיהם.

גם ידעתי שהיא מעולם לא התנגדה לכך במיוחד. יכולתי ממש לראות
אותה בדמיוני, בפגישה השנייה עם בחור, על הספסל האחורי של
מכוניתו.
מספיק היה שיגיד לה שהוא אוהב אותה ותמיד יאהב, כדי שתעשה הכל
למענו. יכולתי לחוש בעורקיי את הפחד הגדול שלה להיות לבד.

במשך שנה עקבתי אחריה לכל מקום שאליו הלכה: כשצעדה ברחוב,
כשבלתה עם חבריה. אפילו הייתי צופה מבעד לחלון ביתה כשהייתה
מארחת בו עוד בחור, רק כדי לא להיות לבד.
יום אחד, עקבתי אחריה לבית הקפה בקרבת ביתה. ישבתי במרחק שלושה
שולחנות ממנה, כך שתהייה לי נקודת מבט טובה - בדיוק על פנייה.

בחור חסון נכנס אל בית הקפה והתיישב מולה.
"זה נגמר", הוא אמר לה. כבר לא היה איכפת לה. היא ידעה שתעבור
אל הבחור הבא ותיתן גם לו לנצל אותה, רק כדי לא להיות לבד.
יכולתי לחוש זאת רק מלהביט בה, בפנייה המושלמות. הוא קם ממקומו
ופנה אליה.
הוא התקרב אליה ונישק אותה בחוזקה, נוגע לה בכל הגוף ומצמיד
אותו אליו עוד ועוד.
לאחר זמן קצר, בו הוא נגע בכל גופה בגסות ומזמז אותה הוא העיף
אותה ממנו ויצא במהירות מבית הקפה.
אני זוכר עד היום את האדישות שבה היא חזרה אל כסאה והמשיכה
ללגום בנחת מכוס הקפה שלה.
גם עכשיו אני לא יודע למה עשיתי את זה, איך זה קרה, או יותר
נכון - איך הרשתי לזה לקרות.
אולי כי הכרתי אותה טוב כל כך, אולי בגלל מצבה השביר, אולי כי
תמיד רציתי קצת ממנה לעצמי...
אתמול דפקתי בדלת ביתה. ידעתי שהיא שם לבד, בוהה באוויר
בריקנות.
עברה עלייה שמועה שהיא לא כלום, שיופייה המדהים כבר לא מספיק
ולא מספק. אף אחד לא נגע בה כבר במשך חודשים.
בערבים שבהם עקבתי אחריה, ראיתי אותה דרך החלון נוגעת בעצמה,
מדברת עם עצמה, מלטפת, מנשקת, מרגישה...
מנסה לא להרגיש לבד, להיות נאהבת כפי שמעולם לא הייתה...
היא פתחה את הדלת ומיד סגרתי את פיה עם היד. לקחתי אותה על
הידיים, והשלכתי אותה על המיטה ברכות.
ידעתי שהיא לא תתנגד לי. עשיתי איתה אהבה. נתתי לה את התחושה
של להיות נאהבת, בלי לדבר איתה בכלל.
אפילו לא הסברתי לה שאני מבלה כבר שנתיים במעקב צמוד אחריה.
היא גמרה במהירות. לא יכולתי להתאפק והתחלתי לעשות איתה סקס
שוב.
העדינות קצת נעלמה, אבל עדיין יכולתי לראות עלייה שהיא מרגישה
נאהבת, רק מלהסתכל בעיניה במשך חמש שניות.
היא שוב גמרה. היה לי כל כך טוב איתה. ידעתי שאני לא יכול
להפסיק עכשיו. דפקתי אותה שוב.
תקעתי אותה מכל הכיוונים. היא נהנתה מזה בהתחלה, אבל כשראתה
שאני לא הולך להפסיק בקרוב, היא החלה לדבר איתי, לומר לי תודה
על מה שעשיתי בשבילה, ושאני יכול ללכת עכשיו, תודה רבה. אבל לא
יכולתי ללכת.
לא יכולתי להפסיק עכשיו. אחרי השנתיים שבהן לא הפסקתי להביט בה
לרגע, ידעתי שאני חייב להיות איתה, עד הסוף...
החזקתי אותה בגסות. זיינתי אותה כמו שבחיים לא זיינתי... אנסתי
אותה.
היא התחננה בפניי שאעזוב אותה, אבל הכרתי אותה, יותר טוב
מכולם...
ידעתי שהיא רוצה את זה! דפקתי ודפקתי, זיינתי וזיינתי, עד שהיא
לא יכלה יותר והתחילה לבכות.
אבל אני מכיר אותה! אני יודע שהיא נהנתה מזה!
הרגשתי שאני חוזר על עצמי וכבר לא מספק אותי ואותה, אז לקחתי
סכין קטנה מהמטבח.
קטנה וחדה. תקעתי לה אותה בהתחלה בפות, ולאט לאט התחלתי לדקור
אותה בכל הגוף. היא בכתה, צרחה, השתוללה...
ידעתי שהיא אהבה את זה. עד עכשיו אני יודע. המשכתי לתקוע לה את
הסכין עמוק יותר ויותר בכל הגוף, לזיין אותה...
היא הפסיקה להגיב. אני יודעת שהיא נהנתה, כנראה כל כך אהבה את
זה עד שלא יכלה לדבר... המשכתי לזיין אותה, חזק, דוקר,
משתולל...
זה היה הלילה הטוב ביותר בחיי. וגם בחייה. אני יודע. אני מכיר
אותה.
עכשיו אני יושב לי בחדר לבן, הידיים שלי כבולות. אני לא יודע
מה הם רוצים ממני, מה הם רוצים לעשות לי. הם משוגעים.
הם אומרים שהיא מתה עכשיו, מתה בגללי.

מה הם מבינים בכלל? אני מכיר אותה, מכיר אותה טוב כל כך, יותר
טוב מכולם...