הזמן עובר לאט. כמו שחולה סופני מעדיף שינתקו ממנו את הכל מאשר
למות בייסורים לאורך זמן, ולראות את הייסורים של משפחתו. איזה
שמן אחד נכנס לים הקריר, "אחי תן קפיצת ראש קטנה וסגור עניין,
מה אתה מעדיף שיידקרו בך לאט לאט מיליון סכינים יפניות או כדור
8 מילימטר בלב?"
קשה לי להסביר מה השתנה מאז, אפילו הרוחות כבר לא נושבות.
זאת היתה הפעם השנייה שראיתי אותה בחיי, "מרום, זוכרת? החברים
שלי קוראים לי מריו". "בטח, אתה הסופר הזה לא? או שאתה גולש
מקצועי בכלל?" זה קצת האיר לי את הדרך, מה אני בכלל? מה תפקידי
בגלגל. "אני מעדיף להתמקד עכשיו בסקסופון" עניתי לה. היא
חייכה, היא לא מחייכת הרבה. "אוי, הכי אהבתי את הסיפור עם ההוא
שמקבל איידס מאלוהים, אתה הזוי לפעמים". הזוי לפעמים? אני?
לא...
אחרי הסמול טוק ההיא לא ראיתי אותה למשך חודשיים אני חושב.
חודשיים של ניחוחות. אני והסקסופון מנגנים את ההמנון האמריקאי
בשביל ערב ההיסטוריה האמריקאית של תיכון עירוני ד'.
החודשיים האלה היו החופש הגדול. שכחתי לגמרי ממנה עד שראיתי
אותה שוב. היה לכם פעם חלום שאתם רוצחים אנשים?
שאתם רוצחים בנאדם מוכר? לי זה קורה כל לילה. קצת הזוי לפעמים,
כמו שיעל קראה לי. "מרום, מה תעשה בצבא?" היא שאלה, יום הראשון
של שנתי האחרונה במוסד הלימודים וכבר מדברים איתי על הצבא...
"אסור לי לדבר על זה, זה סודי" התשובה הכי מתחכמת שיכולתי לתת.
את האמת, שאני מתכנן לברוח, הגלים באוסטרליה עושים לי את זה
יותר מאשר לזחול בין מחנות פליטים.
ברחתי. לישראל אני לא יכול לחזור, בגיל 40 אולי כשכבר לא יוכלו
לגייס אותי. סידני עיר יפה. הגלים פה גבוהים.
יום אחד, בקיץ של 2011 אני חושב, נתקלתי בה. זיהיתי אותה לפי
השיער הג'ינג'י. "יעל?! מה את עושה פה?",
"אני עובדת בשגרירות הישראלית". שוב הסמול טוק שלנו. לצערי,
יעל, הג'ינג'ית מהתיכון שלי, הפעם הראשונה שלי, נטרפה על ידי
כריש לבן חודש לאחר מכן.
"אתה מבין מריו, אתה יכול למות בכל רגע, אם זה מכריש לבן או
מהתקפת מחבלים, או שהבניין הזה שלך ייפול ברעידת אדמה, בסופו
של דבר כולנו מגיעים לאותו מקום, והגלים, הם תמיד יישארו שם,
גבוהים". |