הכנסייה הישנה בבאת' הייתה מלאה בסחלבים. סחלבים חצופים,
פראיים, מדהימים. מפציצים את העין בצבעים חזקים וממלאים את
האוויר בניחוח משכר. איני אוהבת סחלבים. אף פעם לא אהבתי
אותם.

העוגב התחיל לנגן. צליליו עמוקים ומהדהדים.
"הגיע הזמן גבירתי."

"כרצונך גבירתי", אמר פיטר וחייך אלי עיניו החומות בוהקות
במשובה, גופו הארוך חם לידי.
"אל תקרא לי כך", ביקשתי.
"היום", השיב תוך כדי הטחת חיוך מסנוור, "אקרא לך איך שתבקשי,
לורה שלי."

שושבינותיי הרימו את שולי שמלתי הארוכים הארוכים. כה ארוכים
שנדרשו שלוש שושבינות לפני שהשמלה נגמרה. ג'ון תמיד אהב לעשות
דברים בגדול אבל לא ממש הצליח הפעם, חשבתי. הוא היה צריך לשכור
את הבחורות האלה שמופיעות בתחרויות שרירים. הן היו מסתדרות עם
השמלה הזאת.
נערת הפרחים, עוד אחת מקרובותיו של ג'ון, יצאה לדרך משליכה עלי
ורדים מושלמים על הרצפה. לשנייה אחת נדמה היה לי שהייתי יכולה
להריח אותם למרות היות העלים רחוקים ממני.

"הייתי חייב לראות אותך."
הוא עמד לפני הדלת, מחזיק בידו ורד יחיד, סגור. אודם הפרח כהה
כנגד עורו הלבן.
"היכנס", החוויתי בידי, מבולבלת מכדי לומר דבר נוסף ובשעה שהוא
הושיט לי את הורד אצבעותיו נגעו לשנייה באצבעותיי.

"הגיע הזמן גברתי."
התחלתי לצעוד. צעדים קטנים, מכובדים. הכנסייה הייתה מדהימה.
תהיתי כמה כסף הוציא ג'ון כדי שכנסיה תראה כך. מכל גומחה זרחו
הפרחים האהובים עליו וכל ספסל עץ ישן צוחצח לדרגת ברק מירבית.
האורחים כולם נראו רציניים כל כך וגם אני הייתי רצינית. למה
לא, אחרי הכל חתונה היא עניין רציני.
רצפת האבן הכאיבה לרגלי מבעד לנעליים המעודנות שעלו לג'ון שש
מאות דולר. למה לעזאזל עם כל הכסף שהוא השקיע בחתונה הוא לא
עשה גם משהו בקשר לרצפה. משום מה באותו הרגע עלה בדעתי סיפור
ששמעתי על איכרים שהיו בשנות בצורת מקריבים בתולה כדי שהאלה
תטה להם את חסדה ותעניק פריון לשדות. "אבל את", חייכתי לעצמי,
"רחוקה מלהיות בתולה".

השמש זרחה בעוז על שדה החמניות. "לא תתפוס אותי", צעקתי באושר,
רצה בזיג זג דרך הפרחים הענקיים, מרגישה קטנה, חופשייה
ומשוחררת מדאגות. יד תפסה אותי במותני. מעצם התנופה איבדתי את
שיווי המשקל ונפלתי בצווחה קטנה כנגד פיטר, מפילה אותו לקרקע.
זרועותיו היו מסביב, מגוננות שלא אפגע בזמן הנפילה. "לורה
שלי", הוא לחש. שמי על שפתיו היו מתוק וקולו נטף דבש חם. "לורה
שלי", הוא לחש בשנית, הפעם קולו רעד. נשקתי לו ושוב לא הייתה
מחשבה הגיונית במוחי.

צעד קטן ועוד אחד ועוד אחד.
ידי בערו. התפלאתי למה אף אחד לא מעיר על זה כלום. משהו בסגנון
של "ידיה של הכלה עולות באש וזה הורס את השמלה."

פיטר ישב לידי בקומה השנייה של האוטובוס, ברכו נוגעת לא נוגעת
בשלי ומעבירה בי זרמים חמים.
"אף פעם לא ידעתי לעשות דברים כמו שצריך", הוא התפרץ והכניס
ידו לכיסו ושלף כמה חוטים מפתח וטבעת.
הטבעת הייתה יפיפייה, עלי קיסוס משלובים זה בזה.
"כן", לחשתי ושמחתי הייתה גדולה, "כן".

צעד קטן.
צעד קטן.
ג'ון עמד שם ליד הכומר זעוף הפנים.
"התכנסנו כאן היום כדי להביא גבר זה ואשה זו בברית
הנישואים..."

"אני מאמין שזה שייך לך."
פתחתי לאט את שקית הנייר החומה שהושיטו לי בבית החולים. בתוכה
מעוקמת נחה טבעת. עלי קיסוס משולבים זה בזה. מותכים לנצח בכלא
של מתכת מעוותת.

"האם אתה ג'ון לוקח לך אשה זו..."
קר לי, כל כך קר.
תמורת הכסף שג'ון משלם להם הם היו יכולים להדליק את החימום.

מאי שם שמעתי ילדה קטנה בוכה. בכי שקט וקטן. היה משהו קורע לב
בבכי הזה ורציתי להרגיע אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר.
"למה אף אחד לא עושה כלום?" רציתי לצרוח אבל שתקתי, "תעזרו
לה... בבקשה, שמישהו יעזור לה."

"האם את לורה לוקחת לך גבר זה..."

פיטר עמד שם, נאה גבוה ובהיר כפי שזכרתי אותו. עיניו היו
עצובות. "לורה שלי", הוא לחש, "לא".

"אני מכריז עליכם כעל בעל ואשה. אתה רשאי לנשק לכלה."
פיטר התבונן בי בעיניו העצובות, דם כהה זרם מרקתו. הוא התרחק.
"אל תלך פיטר", צעקתי, "אל תלך." ואז הקור הגיע לרגלי ונפלתי.
סוף סוף הרעל התחיל לעבוד.
במעומעם ראיתי את ג'ון ואנשים שלא הכרתי מסביבי. אנשים צעקו
אנשים בכוח אבל אני הפסקתי לשמוע אותם. הסחלבים התבוננו בי,
גדולים, חיים, לועגים. איני אוהבת סחלבים. אף פעם לא אהבתי
אותם.