הציפורים שלך,
כשאני יושבת על גג חשוף,
או במרתף עלוב,
לא מרפות ממני.
ציפוריי בתקופת הנדידה,
שנמשכת נצח
אז אני צריכה את שלך.

הציפורים שלך,
מנקרות בי כל רגע,
בקומי ובלכתי לישון
ובמנוסתי מציפוריי
שמנקרות אך יותר.

הן דואות באויר המזוהם
מאבק שריפה מנפצים של ילדים.
וממים גשומים,
הגואים תחת מנוחתו של עלה
שנשר.

ציפורייך השילו נוצותיהן.
נראה לי שהן מתכווננות להתקבע
להנחיל צבעיהן העגומים
בתוך חיי.

הנבלות שלך
שנפלו מן השמיים,
ומרקיבות יותר עם הזמן
בתוכי.
משחררות במקומן לנדידה
את נשמתי.