שמיכת נוצות גדולה ולבנה,
כשמיכתי שלי,
כיסתה בכבדות ורכות את ים השמיים הכחולים
בגוונים של אפור תכול, ניסתה וכמעט הצליחה
לשחרר לאויר העולם,
שמש חלושה,
מעל ים סוער רוגש, הנמצא לרגלי הרי אדום סגלגלים,
ניצנוצי אור קלושים
שעלו ושבו מחלוקי אבן ושברי אלמוגים, לבנים אפורים אשר סרבו
לקבלם.

אותו צליל עצום ונגה
של גלים נשברים
וקצף לבן על ימים כחולים
מלווה את אותו פרפר בנדודיו על פני מדבריות צחיחות.
שם שולט השמש באכזריות ואינו נותן דרור לדבר

שם אותו פרפר יקח איתו את אותה כונכיה
קטנה ואפורה
בה חי לפנים שבלול
תחת הגלים הסוערים ממעל
השקטים ממטה.
שם, על אותם חלוקי אבן ושברי אלמוגים
ישבתי עמו, ואת מתנתי זו נתתיו, לבל ישכך את זה הרגע.
את זו האמת.


ימים יגידו אם זכר הפרפר.
אם חי בצל האמת
אם באורו של השקר מת.