כל העולם פסק מלבחול
את ריסי הנושרים תחת עפעפיי.
את תוגת הפאר לא פסקתי מלשמוע,
את אותה עננה גשמית מעליי.
אתה תופתע,
איך העולם מתאסף סביב אדם
אתה יודע,
אני בודדה איתך.
כל העולם בא אל קיצו
וכל תנאיי הרופסים באויר,
גוססים אל דמותך.
איך אדע מדוע ומתי,
תבגוד ותגלה סודותיי?
הדממה שוב פורצת כל גבול המוצב,
אל מול השלכת כשמגיע הסתיו.
הפרחים רק נובלים לי,
בסלון של חיי.
אם תדע איך רציתי,
אמות בוודאי.
כל העולם יגיע לסופו
לא אוכל בי לחזור
אותה בריחה לשום דבר שיעזור.
הכמעט נגוע והכמעט נתפס,
שרק ההוא למעלה לא יכעס.
הקינה המוצגת כששתיתי איתך,
איתך השתכרתי,
שתיתי אותך לשוכרה.
כל כך עצובה.
הרצון לא חודל, בי להטיל ספקות
שירככו את המכה.
אתה חסר לי,
כשאתה אצלה. |