פעם השתתפתי בתחרות יופי, בה לא זכיתי. זו היתה תחרות יופי של
פסיכולוגים, ורק האנשים הכי מצולקים הצליחו לעלות לשלב הגמר.
ישבנו במעגל, קראו לזה דינמיקה קבוצתית. אנחנו, הסטודנטים,
פסיכולוג ופסיכיאטרית. התחרות היתה צמודה, הפרס היה נוצץ -
קבלה לתואר שני לפסיכולוגיה קלינית. איזו תחרות קשה. כל
המתמודדים, שרוטים ונחושים, החלו מקלפים זה לזה שכבות - המטרה
הסופית היתה החשפות. "למה את לא נחשפת, למה את לא נפתחת?" קטרג
הפסיכולוג, תאוותו לבשר חשוף מבליחה בעיניו, רק קולו שומר על
הפסדה המקצועית. אבל אני בחורה שמרנית, ולא מקלפת את שכבותי
בפני כולם. "לא מספיק שאראה לך ביחידות את הצלקות שלי?" שאלתי
בתחינה. "לא, אנחנו צריכים לבדוק אותן ביחד, כולנו. אנחנו
צריכים להיפתח, לחטט בפצעים, לגרד את הצלקות, לדמם קצת על
הרצפה - שיהיה מה לנקות" אמר בקול רוטט מהתרגשות. לא היה לי
סיכוי, מול המועמד שסבו נרצח מול עיניו, הבחורה שנאנסה, אני עם
הצלקות הקטנות והחבויות שלי. אפילו לא קיבלתי את תואר חביבת
הקהל.