[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ואת מעולם לא ידעת, ואולי לעולם גם לא תדעי את כל מה שעבר
עליו, לפעמים בשבילך, לפעמים בגללך, ולפעמים בלי שום קשר
אלייך. מעולם לא הכרת את האדם שהוא היה לפנייך, ומעולם לא
ניסית להכיר או לתהות על עברו. זו לא אשמתך, כמו ששום דבר שקרה
לא היה מעולם באשמתך, ובכל זאת העובדות נשארות כשהיו.
לא היית איתו ברכב שהתהפך ועלה באש בצד הכביש, לא לקחת אותו
לבית החולים ולא ישבת יום ולילה ליד המיטה שלו בציפייה שהוא
יתעורר. לא הבאת אותו הביתה על כיסא גלגלים כשפניו מרוסקות
לחלוטין. לא התרוצצת איתו בין מנתח פלסטי זה למשנהו בניסיון
לקבל את ה"כן" המיוחל, ולא ניחמת אותו כשהוא נשבר אחרי כל
"לא". לא היית שם בשבילו כשהוא הפנים לבסוף שהפנים שלו לעולם
לא יחזרו למצבן. לא. את הגעת אחר כך, כשהכל כבר הפך לקל יותר.
הרבה אחרי שהוא הבין שאף אישה אחרת לא תקבל אותו אחרי שהפנים
שלו הושחתו לגמרי בתאונה, הרבה אחרי שהוא הצליח להתגבר על
ההתמכרות לאלכוהול שהצליחה לגזול ממנו כמעט את כל כספו בנוסף
לכך שהיא הפילה אותו לקרשים, הרבה אחרי שהוא נשאר לגמרי לבד.
הרבה אחרי שהכל שכך ורק גלים קטנים שסירבו להיעלם שימשו כעדות
חיה לסערה שהפכה את החיים שלו, הוא הרגיש את הצורך העז שבער בו
למצוא פורקן לבדידות שלו. למצוא אותך.





הפכת אותו לתמהוני, תמהוני אפילו יותר ממה שהוא היה. הוא הסתגר
בתוך מה שנשאר מביתו, אותו מרחב שהיה פעם מושקע, מוקפד ומטופח
ואחרי התאונה הפך למוזנח ומלוכלך. הוא לא אכל, לא שתה, לא ישן.
הוא נמנע מכל צורך אנושי, התרכז רק בצורך שלו בך. וכיוון שאת
לא היית קיימת והוא כבר ידע שהמציאות שלו היא אכזרית מדי בכדי
שתיכנסי לתוכה בעצמך, הוא ידע שהוא יהיה חייב ליצור אותך.
ליצור אותך.
זה כבר היה מעבר לחוסר הגיון, מעבר לטירוף. זה היה בלתי ניתן
לתיאור, וזה היה בלתי ניתן לעצירה. הוא היה נואש, שבור, מרוסק.
הוא לא היה יותר מצל חיוור של האדם שהוא היה פעם. לא היה לו מה
להפסיד.
במשך שעות הוא רכן אל שולחן העבודה שלו שעליו הוא הרכיב לאט
לאט דמות של אישה. תחילה היה זה רק חומר גולמי, חסר צורה, אבל
ככל שעבר הזמן הגוף שלך הלך וקיבל צורה אנושית, נשית. תחילה
הוא יצר לך רגליים, ידיים, ראש. אחר כך הכתפיים, כתפיים
שבריריות, וזרועות שמסתיימות בכפות ידיים עדינות עם אצבעות
דקות וארוכות. הוא הלך והזקין מיום ליום, הגוף שלו הלך והצטמק,
הפנים שלו הלכו והחווירו. אלא שהוא היה עסוק מדי בעבודה, מרוכז
מדי בך ופחות מדי בעצמו. הוא יצר לך שדיים עגולים, מושלמים.
הוא יצר מתניים צרים וישבן עגלגל, רגליים ארוכות וחטובות. את
היית הבובה שלו, הבובה שלו שנועדה לקום לתחיה ולהפיח את השממה
שהייתה החיים שלו. הוא צייר לך פנים, עמל עליהן במשך ימים
שלמים; עיניים כחולות גדולות, אף סולד וקטן, שפתיים רכות
ואדומות. ואת שכבת שם, ערומה, דוממת וקירחת, יצירת המופת הבלתי
גמורה שלו.

בשבילך הוא יצא מהבית שלו בפעם הראשונה מזה שנים. הוא נראה
נורא, עם שיער ארוך, מלוכלך ומלא קשרים, זיפי זקן שלא גולחו
במשך חודשים ופנים שהיו מרוסקות מהתאונה. זירת אסון מהלכת.
אנשים ברחוב נעצו בו מבטים המומים, ילדים הצביעו עליו, נשים
זקנות עיוו את פניהן וכיסו את עיניהן כדי לא לראות אותו. ואם
לא די במראה שלו על מנת להבריח אנשים, הוא אחז ביד אחת מספריים
גדולים. ביד השניה הוא החזיק חבילה של שטרות.
"בבקשה" הוא התנפל על אישה צעירה עם שיער בהיר, ארוך ושופע.
"בבקשה תמכרי לי את השיער שלך."
היא הגיבה בבעתה, בורחת מפני המטורף, אבל הוא לא ויתר. במשך כל
אותו יום הוא הסתובב בעיר, מתחנן בפני נשים שיוותרו על שיערן
עבורו. בסופו של דבר המזל האיר לו פנים, לראשונה מזה זמן רב.
תמורת ערימת השטרות הוא מצא נערה שהסכימה לוותר על שיערה. הוא
גזר את השיער בפראות כמעט, מרגיש איך הוא הולך ומתקרב אל
ההחייאה שלך. הוא התמלא באושר כשהוא הביט בנערה הכמעט קירחת
שעמדה מולו, כשהוא הרגיש את השיער הרך שלה בידיו.
"תודה לך," הוא המהם והסתלק משם במהירות, חוזר אלייך.
הוא הדביק את השיער באיטיות על הראש הקר שלך, מעסה בעדינות את
השיער לתוך הקרקפת. את עבודת הנמלים הזו הוא עשה בסבלנות
אינסופית, מתענג על כל רגע. כשהוא סיים הוא הביט בך, בעינייך
המוסתרות קמעה מאחורי מסך של שיער שחור, בשפתייך האדומות
שמעוקלות לחצי חיוך, בעור הלבן שלך. היית מושלמת, קפואה
ומושלמת.

את השבועות הקרובים הוא העביר בישיבה לידך. מפעם לפעם הוא
העביר את ידו על גופך, חפן את שדייך או הניח את ראשו על לוח
לבך כמעט כאילו הוא מקווה לשמוע אותו פועם, כמעט כאילו הוא
מחכה לשמוע אותך נושמת. הוא היה במבוי סתום. הוא לא ידע איך
להעיר אותך לחיים. והעבודה שלו, העבודה המאומצת שלו שבו זמנית
הביאה אותו לגאולה ולאבדון, הייתה חסרת תועלת פתאום. הוא לא
רצה גופה יפהפייה שתשכב על מה שהיה פעם שולחן העבודה שלו, הוא
רצה אדם חי שיאהב אותו כמו שאף אדם אמיתי כבר לא מסוגל. הוא
רצה לשמוע את הקול שלך, להרגיש את המגע שלך, להביט בתוך עינייך
ולראות בהן ניצוץ של חיים במקום האטימות שהוא ראה בהן עכשיו.
אם זה היה אפשרי בכלל, נראה היה שהוא השתגע אפילו יותר. הוא
היה מטייל בחדר העבודה שלו כמו אריה בכלוב, נופל מדי פעם על
ברכיו ובוכה ביאוש. הוא היה ניגש אלייך ונוגע בך כשעל פניו
נסוכה הבעת עונג אורגזמית כמעט, ואז שב ומתמוטט לרצפה ומתייפח
בלי הפסקה. הוא היה מטיח את ראשו בקיר, נועץ את ציפורני ידיו
בזרועותיו ומביט בדם שממלא אותן. הוא היה מטורף. מטורף מיאוש,
מטורף מאהבה, מטורף משברון לב.
אבל כשהוא עמד מעל הגופה שלך ונעץ את הלהב של הסכין שלו בבשר
הרך של כף ידו, הוא לא נראה מטורף. הוא נראה כמעט גאוני, מרוכז
לחלוטין בפעולותיו, מרוכז לחלוטין בכאב שלו. כשהדם החל לזרום
מכף היד שלו ולטפטף על גופך, הוא עצם את עיניו ועל פניו התפשטה
הבעה של אושר עילאי, מאזוכיסטי. הוא הרגיש, הוא ידע, שהוא השיג
את ההצלחה המיוחלת. הדם המשיך לזרום, מטפטף ממנו אל השפתיים
שלך, גורם להן להיות אדומות אפילו יותר.
באיטיות בלתי אפשרית כמעט הן נפרדו זו מזו. הפה שלך נפתח וגמע
בצמא את הדם שלו, גומע יחד עם הדם את החיים שהוא ייעד לך. הצבע
הלבן, החיוור, חסר החיים שהיה לגוף שלך קודם הלך ונעלם ובמקומו
הופיעה אדמומיות חייתית, מלאת תשוקה. הידיים שלך התרוממו ואחזו
ביד שלו, מקרבות אותה אל פיך כדי שתוכלי לשתות עוד מהחיים שלו
ולהפוך אותם לחיים שלך. אגואיסטית, כמו תינוק שרק נולד ומחפש
את הפטמות של אמו.

לא עזבת, לא הרפית ממנו עד שהוא צנח לרגלי השולחן שלך באפיסת
כוחות, מתנשף בקושי. רק כשהיית חזקה יותר ממנו, חיה יותר ממנו,
התרוממת מתנוחת השכיבה שלך והתיישבת על השולחן. החדר היה קפוא
אבל את הרגשת חום שמציף אותך מבפנים. קמת באיטיות, רגלייך
העדינות נוגעות ברצפה וכמעט קורסות תחת משקל גופך. לא היית
רגילה ללכת, לא היית רגילה לכלום. לא הבנת שום דבר ממה שקרה
סביבך, אבל היית מלאה סקרנות, מלאה רצון לחקור ולדעת. שוטטת
בבית המתפרק, ההרוס, נאחזת בקירות ונשענת על רהיטים כדי לא
ליפול. היית חלשה ושברירית, הגוף שלך לא היה רגיל לתנועה, ובכל
זאת נלחמת בחשק שלך לנוח. רצית לגלות עוד.
"אהובתי," הקול שלו מאחורייך היה חלש, דומה יותר לחריקה של דלת
ישנה מאשר לקול של אדם, אבל עבורך היה זה הצליל היפה ביותר
בעולם. וכשהוא ניגש אלייך ואחז אותך בזרועותיו, כשהוא הצמיד
אותך אליו והרגשת את גופו, את פעימות לבו המהירות, את נשימותיו
החמות, לא הכרת תחושה נעימה יותר מזו והתמסרת לו לחלוטין
בתשוקה שהייתה חולנית, תשוקה לאדם היחיד שראית מימייך ושהיה
עבורך הכל - אב, ידיד, מאהב, בעל. לא היית יכולה לשאוף ליותר
ממנו. לא ראית את הכיעור שלו, לא הרגשת סלידה כלפיו. הוא היה
זה שיצר אותך, זה שהעניק לך חיים. היית אסירת תודה לו, כמהת
אליו, שאפת לטבוע בתוכו ולהניח לו לטבוע בתוכך. לא רצית דבר
מלבדו, והוא לא רצה דבר מלבדך. האיחוד שלכם היה מושלם, שני
אנשים שבאו מאחד וחזרו להיות אחד.






אני המשכתי להגיע פעמיים בשבוע לנקות, למרות שלא היה שום צורך
בכך. אחרי התאונה הוא הפסיק לשלם לי, אבל אני הרגשתי נאמנות
מוזרה שגרמה לי להגיע שוב ושוב, שבוע אחר שבוע, גם כשכבר לא
היה מה לנקות, גם כשכבר לא היה שום סיכוי אמיתי להשתלט על
הלכלוך. הייתי כנראה האדם היחיד שלא עזב אותו כל השנים האלה,
שהמשיך לדאוג לו, להכריח אותו לאכול, לכסות אותו בשמיכה מדי
פעם. משיכה בלתי מוסברת אליו לא הרשתה לי להניח לו לנפשו.
ואת מעולם לא ידעת, ואולי לעולם גם לא תדעי את כל מה שעבר
עליו, לפעמים בשבילך, לפעמים בגללך, ולפעמים בלי שום קשר
אלייך. מעולם לא הכרת את האדם שהוא היה לפנייך, ומעולם לא
ניסית להכיר או לתהות על עברו. מבחינתך, וגם מבחינתו, החיים
התחילו ביום שבו הדם שלו טפטף אל בין שפתייך וגרם לך לפקוח את
עינייך. הוא נולד מחדש ביום שבו את קמת לתחיה. אבל אני זכרתי
אותו מימים אחרים, ימים בהם עולמו לא הסתובב סביבך.
וכשהבטתי בשניכם, מסתתרת בצללים של שברי חייו, ידעתי שכל האושר
המזויף שלכם יישבר ברגע שהוא יבין שאת אינך אלא פנטזיה,
ופנטזיות מאבדות את יוקרתן ברגע שהן מתגשמות כמו שאת התגשמת.
את אינך אלא אשליה, שמאבדת את ערכה ברגע שמשתמשים בה יותר מדי.
קיוויתי רק שאני עדיין אהיה בסביבה כדי לנחם אותו כשהעולם שלו
יתרסק עליו פעם נוספת, כדי להעניק לו ניסיון נוסף להבחין
במציאות שעורגת אליו מבין רסיסי הדמיון, מושיטה אליו את היד
ומקווה, ביום מן הימים, לאחוז בו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המלאך?
אלכוהול מוחק
תאי מ....
אלכוהול
מוח....
אלכוהול.....
אלכוהול זה
טוב?
נכון...?


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/9/05 14:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ויקטוריה בראון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה