מי לא היה רוצה חלקה בסביון. אדמה טובה, תחוחה, יקרה. שכנים
בעלי מעמד, שועי הארץ. מקום טוב באמצע. לא יהוד, לא אור יהודה.
רק סביון. כוסיות מטופחות חולפות על פני במרצדס ספורט כסופה.
קיבינימט, החיים בנויים הפוך. למה הזקנים מקבלים ראשונים את
חלקתם? איפה ההגינות? מנווט ברחובות השקטים, מציץ בוילות
המטופחות, רובן מוסתרות היטב מאחורי עצים עבותים. הכסף הגדול
נסתר מהעין. הנה הגעתי. לעזאזל, גם אני רוצה חלקה בסביון.
עכשיו אני רק יכול להתבונן בו בקנאה. ספון היטב בארונו והחלקה
מוכנה ומצפה לקלוט אותו לקרבה. הרבה אנשים באו, מרביתם נראים
כמי שהיו מעדיפים להיות במקום אחר לחלוטין בשעת צהריים איומה
זו, וכי אלמלא האילוץ החברתי היו באמת נמצאים שם, באותו מקום
אחר. יחד איתי.

חום אימים, והכל מתאחר ומתארך ושכחתי את הכיפה באוטו. כיפה
לבנה, יפה, חלקה ומשיית. מאיפה בכלל הגיעה אלי הכיפה הזו. הנה
בפנים זה תפור: בר מצווה עידו אולמי הנוצץ. יש לי עוד כמה כאלה
בתא הכיפות, איפה שהניירות של האוטו והדו"חות הישנים שלא
ישולמו לעולם.

חוזר ממגרש החנייה, הקהל מקובץ כבר סביב גבר לבוש היטב המחזיק
אסופת דפים ונואם בנחת. זה הבן הגדול? הגדול. הוא הכתיב
והמזכירה הקלידה. הספד ארוך ומייגע הוא הכין לנו היום. ושוב
הוא היה אדם אופטימי, ושוב היה אהוב על כולם, ושוב למדתי ממנו
כל כך הרבה ושוב אבא אם היית רואה את כל הקהל הנכבד הזה שבא,
ושוב הוא היה מרכז החבורה. איך יתכן, אני שואל, איך יתכן שכולם
היו מרכז החבורה? מי היה בשולי החבורות הללו?

משקפי שמש. המצאה שעליה מגיע פרס נובל. מסתירות היטב את
העיניים היבשות. נכון, בן תשעים ושלוש היה המנוח ובכל זאת, אף
לא דמעה אחת? ואולי כן? "כולנו בכינו בהלוויה הזו, היה לנו קשה
להפרד". כל כך קשה. תודה לכן משקפי שמש, בשם המשפחה הקרובה
והמורחבת.

הנה מנהל הערוץ, והנה סמנכ"ל הבנק. ושני עתונאים כולל ראש הדסק
הכלכלי. הו, בצד אפשר לזהות את ראש הארגון המתחרה ואת יו"ר
דירקטוריון הקבוצה כולה, ושני מנכ"לים של חברות בנות. תיכף
תסגר פה עסקה. ובניו של המנוח, כל אחד אוחז באשתו השלישית,
המנחמת אותו באמצעות שיערה הבלונדיני ומתניה הצרות. כמה הן
עצובות, כמה. שחורים הן לבשו הבוקר. מלמעלה עד למטה, מבפנים
ומבחוץ. חזק הן אוחזות בבעליהן, חזק חזק, שלא יברחו.

ועכשיו יצא המסע. העגלה משקשקת על השביל המרוצף. הקצב איטי
להכעיס. אני מייד מתמקם לקראת הסוף. הראשונים בטור תמיד מקבלים
טוריה ביד ומבט נוקב. מצווה לכסות את המת. עבודות עפר בצהרי
היום? לא מוכן. שיחפרו אלה מהחבורה שלו. נכון, הם בני תשעים
ומעלה, אבל נראה שכוחם במתניהם ואחרי הכל, הוא היה המרכז.
שלושה מהם שרדו, הישג מכובד. כובעי קש על ראשיהם ועורם צרוב.
היום זה הוא, מחר זה הם, מחר זה אני. הופה, מה זה פה, אני מזהה
באמצע התהלוכה חצאית לבנה קצרה חושפת שוקיים שזופות וחלקות!
אני מתחיל לעקוף, עקיפות מדודות, אסור למהר, כאן לא ממהרים.
עוד מטר, זוזי הצידה זקנה. חצי מטר. אוה, הנה היא. הנה הוא.
ממש לפני. אחריו אלך, אחרי הישבן הזה, הארוז היטב בבד הלבן
הצמוד. ימין-שמאל, ימין-שמאל הוא מתנודד, ואני מתאים את קצב
הצעידה לטלטוליו. נקל לזהות את החוטיני המסתתר שם בפנים, מתחפר
בנקיק הגועש, ספוג בפלגי זיעת ההליכה הלוהטת. דחף בלתי נשלט
מתחיל להתגבר עלי. אני סוקר בחטף את סביבותי. מצבות גדולות
יסתירו את מעשי. שם, הנה, מאחורי המצבה של ליוביש ווסרשטרן, שם
אפשיל מעלה את הבד הלבן, אנתק את החוטיני הזה מכבליו ובאבחה
מהירה אפיח רוח חיים בבית העלמין הזה. אל מלא רחמים.

... אל מלא רחמים, שוכן במרומים, מחזיר אותי למרורים. בטח מלא
רחמים. זה הכל מרחמים. כולם מתים, וכולם ימותו, והכל רק מתוך
רחמים. מרחם עלינו שלא נסבול, שלא נרגיש. והחום הזה, המצמית,
לעזאזל. ואיפה נעלם החוטיני. ואולי אקפוץ לתוך הקבר הטרי, בטוח
קריר ונעים בפנים. ואולי אמשוך יחד איתי את החוטיני. כן, יחד
נתערבב עם רגבי האדמה, נזרע את זרעי העתיד. עץ גדול יצמח כאן
וממנו ינשרו תינוקות לבנבנים עם חוטיני. מה זה פה, הקבר לפני.
איך הגעתי עד הלום. לעזאזל. חרבון, הטוריה נמסרה לידי. העבדקן
כבר נועץ בי את המבט. אל מלא רחמיייייים.