בית לחם היתה עיר שוקקת חיים באותם ימים. כולם הכירו את כולם
ויכולת לזיין חופשי מבלי להסתכן במחלות מיוחדות. ישו עוד לא
ניכר באופק והיהודים נהנו משקט יחסי, כלומר עברו כבר שמונה
שנים מאז השחיטה האחרונה. החורף האחרון היה עשיר בגשמים,
והיבול היה מבורך אחרי כמה שנות בצורת מקוללות. בקיצור, זה היה
המקום להיות בו במזרח הקדום.

נעמי ידעה את מה שכולם ידעו: מואביות זה סחורה חרא. הן היו
מכוערות במיוחד, בעלות תוי פנים גסים ומדובללות שיער, חלק גדול
מהן אדמוניות, מה שנחשב כטעות של הטבע. שנים של צריבה גנטית
וכנראה גם האוויר ספוג הברום שהיתמר מים המלח, יצרו מוטציות
מפחידות ממזרח לירדן. כשנעמי התבוננה על כלתה, שלא היתה יוצאת
דופן בקרב בנות הקהילה המואבית, היא הרהרה בינה לבין עצמה
שאולי היה עדיף למות מרעב מאשר להכניס למשפחה את שתי הכוניפות
הללו, ובמיוחד את זאת שנדבקה אליה ומאנה לעזוב.

הגורן היתה ממלכה גברית. רגל אשה לא דרכה שם. ריחות חזקים מאד
התאבכו זה בזה בחלל האוויר המעופש ועתיר המוץ. זיעה זכרית
חריפה, סרחונות של בעלי חיים עייפים וריח השיכר שימשו
בערבוביה. נעמי ידעה שלהחדיר את הסוסה הטרויאנית שלה לשם זו
אמנם משימה קשה, אבל משימת הפיתוי קשה שבעתיים. היא פקדה על
רות לעשות את השנוא עליה מכל: להבריש את שיניה, לרחוץ היטב את
בשרה, ולהקפיד במיוחד באזור המפשעה מטה מטה בואכה גב תחתון.
היא ידעה שסוד ההצלחה נעוץ בזוג האחוריים הזה, אשר יוציא את
שתיהן מחרפת העוני. היא רוקנה שני בקבוקי מור על כל החריצים
האפשריים והלבישה את רות בשמלה הטובה ביותר שהיתה ברשותה עוד
מהימים שאלימלך היה מפנק אותה בבגדי חמודות. בטרם שילחה אותה
למשימה נתנה בה מבט אחרון ונוכחה לדעת שעשתה את המקסימום
עבורה. היא נאנחה בכבדות והזכירה לרות את העיקר: חכי שיהיה
שתוי לגמרי, שלא יראה אותך קודם.

בתחילה, הוא חש רק בזקפה היוקדת. הוא התקשה להבחין בפרטים ולא
הבין מה העיר אותו באישון ליל. ראשו בער מסחרור היין, עודו
הלום שינה, כשריח חזק ומשכר היכה בו, ואז, ממש למרגלותיו,
בצמוד לירכו, הוא גילה את הישבנים המעוגלים שצימחו להם מתוך
תבואת הארץ. התנועות הקלות המעגליות והקצובות גרמו לו פורענות
שלא ידע כמותה. מה נחרד כשגילה שהיתה זו אותה מואביה שהרתיחה
כך את דמו.


"נו, איך היה?" התנפלה נעמי על רות כשחזרה לפנות בוקר, שיערה
ובגדיה זרועים כולם בשיבולים צהובות וטריות. "לא נגע בי בכלל",
מלמלה רות באכזבה והשתרעה על מחצלתה. נעמי חייכה בשקט. היא
ידעה כוחה של זקפה יהודית גאה. "חכי עד הערב, לא יותר מזה".






כי לא ישקט האיש, כי-אם-כילה הדבר היום