גל הוא תנועה, שינן אדי לעצמו. גל הוא כלום. הוא לא חומר.
התווך הוא החומר שעליו מתבצעת התנועה הגלית. הגל הוא סוג של
טפיל המנצל את התווך המימי כדי לייצר תנועה. הוא הרהר בגלי
הים, מתקדמים בפראות אל החוף ומתנפצים לרסיסי קצף לבן. גלים
אלה, היכולים להמית אדם בדרכם, אין הם שווים דבר ללא המים
הנושאים אותם קדימה. זאת יודע כל גולש גלים, הצף עם גלשנו
וממתין להזדמנות נאותה. כשבוחנים את מצבו, במנותק מהשאר, רואים
שהוא רק עולה ויורד עם מעבר הגלים, ולמעשה לא קרה דבר
משמעותי.


וכך גם עם צלוליטיס, הרהר אדי, בהתבוננו בתנועת הגלים ההולכת
ונשנית בישבן בו היה נעוץ באותו רגע. כל מהלומה הרטיטה את שני
הפלחים ויצרה תנועה מהירה במעלה המתעגל בואכה קצה החריץ והגב
התחתון. עוד מהלומה, עוד גל יצא לדרכו. אדי ניסה מהירויות
שונות אבל הגלים התקדמו באותו קצב. ודאי שכך, נזכר לפתע.
המהירות אינה משתנה עם הגברת התדירות. הוא ניסה עוצמות שונות
אבל כל שקיבל היה קולות רמים יותר מן הקצה השני, הנסתר מהעין.
עתה בחן את תופעת התאבכות הגלים, ושילב תנועת בוכנה
פנימה-החוצה, עם טפיחות מהצד באמצעות גב כף היד. הגלים שנוצרו
בחזית התאבכו אמנם עם הגלים הצידיים, ונוצרה מהומה שלמה באזור
חור התחת.


ואולם מה שאדי לא לקח בחשבון הוא שהשינויים התכופים בקצב
ובתדירות הבוכנה צופנים בחובם סיכונים לא מבוטלים. כשהוא נזכר
באסון הגשר התלוי המפורסם בטאקומה, זה היה מאוחר מדי. אדי
התבונן בתדהמה בהתמוטטות מוחלטת של הישבן שלפניו. אכן, הוא גרם
לו להכנס לתהודה, והחומר החל לקרוס לנגד עיניו במהירות רבה.
הוא נחרד לראות את הפלחים נפרדים זה מזה וצונחים ארצה, תוך שהם
מתרסקים ברעש נורא. מכאן ועד להתפרקות מלאה הדרך היתה קצרה.
גפיים נשרו בזה אחר זה, והפות התגלגל על הרצפה בצלצול משונה.
אדי מצא את עצמו תוהה בינו לבין עצמו, בשביל מה צריך היה להכנס
לכל זה. הוא ניסה להרכיב את הכל בחזרה יחד, אבל כבר מאז מבחני
הקבלה לקורס טיס ידע שבהרכבות הוא חלש מאד. לעזאזל עם כל זה,
התעצבן אדי, כל מה שהשקעתי, הנסיעה, הארוחה, בית המלון, הכל
ירד לטמיון. איזה מנגנון דפוק.