האיש שבבטן שוב מתלונן. הרעב, כך הוא טוען, מציק לו מאוד ואם
הוא לא יקבל משהו לאכול בזה הרגע הוא נשבע ש'ההם' עוד ישמעו על
זה.
נתתי לו תפוח כדי שירגע, אבל המניאק דורש גם קצת עוגה...
חוצפן, שיגיד תודה שקיבל משהו. מה הוא בכלל מבין?! מנסה לדחוס
לי ג'אנק פוד בכמויות כאילו לא מספיק, שעות בחדר כושר רק בשביל
להישאר שבעים וחמישה קילו! האיש מצחקק את הצחוק הרשע שלו, יודע
בדיוק מה הוא עושה לי.
"בסדר," הוא מציע, "בואי נעשה עיסקה, את תמצאי לי אישה קטנה
ואני אבקש רק מה שאני צריך!" אני שותקת. "מה קרה, את לא מסוגלת
יא שמיינ'לה?!"
שותקת עוד קצת,
"יאללה, יאללה, אל תעשי טובות מותק. אני יודע בדיוק ממה את
עשויה, ואין לך שום סיכוי בויכוח הזה."

האיש הזה בבטן הוא משהו תורשתי. שקיבלתי מאמא, שקיבלה מסבתא,
שקיבלה את זה מסבתא רבא. אצל אמא הוא עוד רק במשקל של ילד קטן,
אבל אצל סבתא שלי רואים טוב טוב שבעצם הוא כפול. הוא ממש משתלט
עליה, אני אפילו זוכרת פעם אחת שהאיש של סבתא ניסה לדבר אל זה
שלי,
"בואי חמודה אני אכין לך משהו לאכול,"
-"לא תודה, באמת שאני לא רעבה," סירבתי "באמת שלפני שעה אכלתי
ארוחת בוקר."
"את בטוחה, קצת גלידה? פיצה? פיצוחים?" הוא התעקש בקול צרוד,
-"לא תודה באמת שאני לא רעבה!"
"בחייך מותק, זה לא משהו שאוכלים כי רעבים, זה רק אוכלים כי בא
משהו טעים על הלשון."
רציתי לצעוק לו "יא מפגר! תעזוב את סבתא שלי בשקט!" אבל שמרתי
על איפוק כי היא הייתה שם ובכל זאת, לא נעים.

כל פעם מחדש האיש בשלו "בואי בואי חמודה, כדאי לך, זה טעים, זה
טוב... רק עוד אחת, שתיים, שלוש חתיכות פיצה. נו בחייך. רק פעם
אחת ודי!"
השיא היה בכלל במטוס בדרך מהולנד, (טיול משפחתי...) הוא גרם לי
לפלרטט נואשות עם הבחורצ'יק שישב לידי. הבן אדם היה רזה כמו
קיסם ועם אופי לא סימפאטי, אבל הקטן צבט בדיוק בכל המקומות
שמפעילים אותי וצעק "יאללה, יאללה, איזה כוסית זאתי חבל לך על
הזמן!" כשירדתי מהמטוס הרגשתי ממש בחילה, נגעלת מעצמי על
שנכנעתי לו ככה בקלות.

ובכל זאת העתיד נראה ורוד, אפילו נראה לי שבקרוב נעשה איזו
סולחה. בעיקר עכשיו, אחרי שבשבוע האחרון הגיעו כמה מתנדבים
חדשים מארגנטינה, איך הוא התלהב כשהוא שם לב.
אני יודעת שבטוח מצליח הפעם! אתם יודעים איך זה. חלק בטח יתנו
איזה מילה מפוצצת לתאר את המצב - אינטואיציה, אבל בתכלס זאת
פשוט תחושת בטן.