דמעות מתהלכות במסדרונות,
הייאוש נוטף מהסדקים, של הקירות המבוהלים
שם מריחים את היופי באוויר
החינוך מדהים, והחינוך, אף פעם לא מגזים.

מורים מאבן
תלמידים מחמאה,
שם מטגנים את המוח עם החומר הנורא
החיוך הקפוא, מפשיר בכיתה
הכיתה מקושטת, ונשמתם מרוטשת.

במסדרון, יושבת ילדה שבוכה,
כולם לידה עוברים ועליה צוחקים.
היא לא התעוררה מחלום הבלעות הנורא,
של מקום סגור עם קירות, שחסומים לנשימה
החברה מוזרה, והתקווה כבר נמלטה,
לשדות החופש מעבר לסורגי החרטה.

ולפתע מתוך ההמולה,
כולם נבהלים היא מתקרבת,
חיוורת ולבנה וההבעה על פניה קפואה,
כולם בורחים לתוך סדקי החושך שבמסדרון,
עיניים בודדות מביטות לעברה,
על האישה שמנהלת את האפלה...

השיר נכתב כשראיתי ילדה אחת שעברה לידי בבית ספר והיא ממש
בכתה,
ובשיעמום של שיעור הסטוריה עלתה לי השורה הראשונה
שחשבתי על אותה ילדה, וזה מה שיצא...

26.5.05