שביל החצץ הצחור קרב במהירות והכה בראשו של יחיאל בחוזקה.

יחיאל נאנח וניסה לקום. תחושת הוורטיגו הפתיעה אותו והותירה
אותו שרוע על האדמה. ראשו הרגיש כאילו הוא ממולא בצמר גפן
מעורבב בשברי זכוכית.
"מה קרה?" שאל את עצמו בעודו בוהה בשמיים הכחולים ובשיחי
ההדסים המטופחים מצדדיו.
במאמץ הצליח להתיישב.  ההתכנסות במרחק עוררה בו תחושה של דז'ה
וו. יחיאל נשף בהקלה כשמישש את ראשו הדווי וחש בצורתו המוכרת
נטולת פגמים או קטעים מדממים. כשהכאב הוקל במקצת קם והחל לצעוד
בשביל המטופח כשלפתע תקפה אותו הסחרחורת בשנית, יחיאל הספיק
להתכופף ורק טיפות בודדות של קיא נתלו בשולי מכנסיו. הוא
התיישב חלוש על ספסל שניצב בקרבת מקום.
"איך הגעתי לפה?"
מהערפל שאפף את מוחו החלו לצוץ קטעי משפטים.

"אמרת מסע בזמן?"
"כן, אנחנו חוקרים כאן את האפשרויות המעשיות למסע בזמן" אמר
ד"ר אריאלי.
"זה נשמע כמו סרט בדיוני."
"בדיוני? אולי לפני עשר שנים, היום זה נראה מציאותי יותר מרגע
לרגע. הא! אני הורג אותי, מסע בזמן נהייה מציאותי מרגע לרגע.
חכה רגע, אני חייב לרשום את זה."
"אבל איך? הבנתי שאי אפשר להעביר אנשים בזמן בגלל הפרדוקסים."
"אם אתה מדבר על הפרדוקס שאומר כי אם נסיעה בזמן אפשרית אתה
תוכל לנסוע אחורה בזמן ולרצוח את סבך לפני שילד את אביך ואז
איך תיוולד? ואם לא תיוולד, איך תיסע אחורה בזמן כדי לרצוח את
סבך?!"
"כן, למרות שאישית אני לא אסע לעבר כדי לעשות דבר כזה אבל נראה
לי שאם מסע בזמן אפשרי, לא יעבור הרבה זמן עד שימצא אידיוט
שינסה את זה."
"לאמר את האמת, זה נשמע רעיון מצוין לניסוי אחרי שנפעיל את
המסע בבטחה." אמר אריאלי והוסיף בחופזה כשראה את מבטו המזועזע
של יחיאלי: "סתם, בצחוק."

יחיאל התבונן סביב, מנסה להבין היכן הוא נמצא. אי אפשר היה
לטעות בשורות המצבות הצחורות, בית קברות. אבל איפה?
יחיאל שמע את הקהל מתכנס במרחק. מלמול האבלים נשמע היטב גם
מהמרחק הרב בו נמצא.
הכל נראה כל כך מוכר.
הקהל החל לצעוד חרישית בעקבות צמד אברכים ואלונקה עטופה
בתכריכים. בעודו מתבונן בתהלוכה תקפה אותו שנית תחושת הדז'ה וו
בעוצמה רבה אף יותר.

"זאת המעבדה שמשמשת אותי למחקר."
יחיאל התבונן סביב ומצא את עצמו במעבדה שנלקחה הישר מסרט סוג
ג'. בכול מקום היו ספק זרוקים ספק מונחים מסכים, מקלדות
וקופסאות בגדלים שונים, כולם מחוברים על ידי מספר עצום של
כבלים וחוטים שזורים לצמות עבות.
"מה אתה חוקר בדיוק?"
"כמו שסיפרתי לך קודם, אני חוקר את אפשרות המסע בזמן."
"זה עדיין נשמע לי בדיוני לחלוטין."
"למעשה זה הרבה יותר פשוט ממה שאתה חושב, בעיקר בגלל שהמציאות
היא לא מה שאתה רואה. קח לדוגמא את השולחן הזה, פלדה מוצקה
ועבה. אין סיכוי שתשבור אותו במכה, אתה תעבוד שעה עם דיסק רק
כדי לשרוט אותו. חשבת פעם ממה דבר מוצק שכזה מורכב?"
"מאטומים?"
"כן, אטומים. אבל ממה מורכבים האטומים? לא יודע? הם מורכבים
מגרעין כבד יחסית אבל קטן מאוד שמקיף אותו ענן של אלקטרונים
במרחק עצום יחסית."
"אתה אומר שבעצם רוב האטום מלא באוויר?"
"לא, לא באוויר, בכלום. אין שם כלום. רוב השולחן הזה מלא בשום
דבר. חכה, זה עוד כלום. גם מה שיש באטום לא ממש ישנו. לפי תורת
הקוונטים האלקטרונים והפרוטונים הם לא כדורים קטנים שעשויים
ממשהו, בקיצור, כיום אנחנו אפילו לא יודעים אם המעט שיש באטום
באמת שם."
"אז אתה בעצם אומר שעכשיו אני לא ממש כאן?"
"בערך, יש המון בעיות במשפט שעכשיו אמרת.  בגלל שהחומר לא ממש
קיים קשה לי לאמר בוודאות שקיים מקום שנקרא 'כאן' ואם אתה רוצה
לסבך את העניינים עוד יותר אז גם ה'עכשיו' שלך הוא לא ממש
מוחלט אלא משהו יותר אישי, למעשה, לפי תורת היחסות של
אינשטיין, הזמן הוא משהוא מאוד גמיש ונזיל אז קצת קשה לאמר מה
זה בדיוק 'עכשיו'".
"אבל אני יודע שאני כאן עכשיו!"
"אני מסכים איתך, אבל אם תשאל מאסטר זן הוא עלול לאמר לך שאין
דבר כזה 'אני'" הוסיף אריאלי בחיוך. "התיאוריה שפיתחתי מאחדת
בין תורת היחסות לתורת הקוונטים ומשלבת את הקיום הערטילאי של
החומר עם הזמן הגמיש ובלי הרבה מילים מפוצצות אפשר לאמר שזה
אפשרי לשכנע גוש חומר שלא ממש קיים פה עכשיו להיות לא ממש קיים
שם ואחר כך. או בקיצור, לנוע בזמן."

יחיאל התבונן בצועדים וזיהה את אימו ורבים ממכריו בראש
התהלוכה. בזעזוע ראה את אריאלי צועד חפוי ראש לצד אימו.

"כיום אנו מסוגלים לבצע דברים רבים ובכלל לא פשוטים בזמן. השיא
הוא חיזוי העתיד ולמעשה זו הסיבה שאתה כאן."
בעודו מדבר החל רפאלי להפעיל את ציוד המעבדה. הוא נע בקלילות
בין המכשירים השונים בביטחון גמור של אדם היודע את מבוקשו,
הפעיל, כיוון, חיבר,כייל, ניתק, הזיז, התחשמל, הרים פיוז,
התחשמל שנית. כעת בביטחון פחות מוחלט לחץ על כמה כפתורים
במכשיר מוכר למראה.
"הלו! תשלחו את הטכנאי מיד למעבדה!"

יחיאל הביט מרחוק בקברנים הממלאים את הבור ברגבים טריים. הרגשת
הציפייה הטרידה אותו, טרדה זו נרגעה לצליליה הראשונים של תפילת
אל מלא רחמים.
יחיאל כבר הבין של מי הלוויה.
"הכול היה נכון." חשב בייאוש "אבל איך?"

"מה זאת אומרת הלוויה שלי?!" זעק יחיאל כשצליליה המתגלגלים של
תפילת אל מלא רחמים מהדהדים בחדר.
"כמו שסיפרתי לך, העתיוויזיה שמולך היא המכשיר בעזרתו אנו
מסוגלים לחזות בעתיד. לא לחזות את העתיד אלא לחזות בעתיד."
"זה?! זה נראה כמו כדור בדולח!"
"תתקרב קצת."
יחיאל התקרב מעט למה שהיה דומה מרחוק לכדור בדולח. מקרוב
המכשיר היה דומה עוד יותר לכדור בדולח אליו מחוברת אנטנת
טלוויזיה אולם במבט קפדני ניתן היה לראות כי שולי הכדור
מעורפלים מעט, כאילו לא היה לכדור גבול חד וברור עם העולם
שסביבו.
יחיאל התקרב מעט יותר כדי לראות היטב את הדמויות המוקטנות
ששוטטו בתוך הכדור החלבי.
"אל תתקרב יותר מדי לעתיוויזיה, אי אפשר לדעת מה יקרה אם תיכנס
לתחום שלה. תיאורטית האזור הזה אפילו לא קיים במציאות שלנו."
"אי אפשר לראות ככה כלום, אין עתיוויזיה יותר גדולה?"
"אנחנו עובדים על פיתוח עתיוויזיה פלאזמה 50 אינטש. הסיסמא
שלנו היא עתיוויזיה לכל פועל, בתנאי כמובן שיש לו מאיץ חלקיקים
2 טרה וואט בבוידעם." אמר אריאלי בלגלוג "אנו נמצאים בתחילת
הדרך ומסתדרים עם מה שיש. אם תחכה רגע, אני אנסה לקבע את
התמונה על נקודה אחרת."
בעוד אריאלי משחק בחוגות ומתגים על אחת הקופסאות, צפה יחיאלי
בתמונה שהתעוותה, כהתה ולבסוף הציגה את הדמויות מוגדלות מעט.
"אמרת שזו הלוויה שלי?"
"כן"
"איך אתה יודע?"
"תתבונן בהולכים אחרי המנוח, אתה מזהה מישהו?"
פניו של יחיאלי חוורו בזמן שנעץ מבטו בדמות הצעדה מיד לאחר
נושאי האלונקה, הדמות נראתה קטנה ביותר אולם אפילו מהזווית
הבלתי אפשרית ממנה הוצגה התמונה הוא זיהה את מעיל הצמר העבה,
המעיל שאימו לעולם לא יצאה מהבית בלעדיו.
לפתע השגיח יחיאלי בדמות הצועדת לצידה של אימו וזיהה בה את
אריאלי. הצבע חזר באחת לפניו.
"איפה צילמתם את המתיחה הזו ואיך שכנעתם את אימי להשתתף בה?!"
שאל יחיאל בזעם.
"אתה בוודאי מעדיף לדעת מתי צילמנו את זה ולא איפה. האירוע
שאתה רואה יתרחש עוד שנה בדיוק ולא, זו לא מתיחה ולא הייתי
צריך לשכנע את אימך להשתתף בלוויה של בנה. קח את זה בקלות, לא
כל אחד זוכה לשמוע את ההספד שלו."
וכאילו הדמויות בעתיוויזיה חיכו לאות זה, באותו הרגע נשמע קולו
של אריאלי מספיד את יחיאל מהעתיוויזיה.
"...בחלקי הזכות להיות ידיד קרוב של יחיאל. לא, הוא לא היה
מסוג האנשים המחפשים פרסום. יחיאל היה אדם פשוט אבל אדם פשוט
עם לב בגודל של בית וכשנודע לו שבמותו הוא יכול לשרת את
האנושות כולה לא היסס לרגע זינק על ההזדמנות, ואחז בה בלי
להרפות. רבים היו אומרים בוודאי שהיו קופצים גם הם על המציאה -
האדם הראשון שנסע בזמן, אכן תואר גדול. אנשים אלה היו נרתעים
ונסוגים חיוורים ורועדים כשהיה נודע להם שבכבוד יזכו לאחר
מותם, אבל לא יחיאל..."
"זה אתה! אתה מספיד אותי? מה זאת אומרת ידיד קרוב שלי" זעק
יחיאל " מי נתן לך את הזכות..."
"תראה" קטע אותו רפאלי "זה נשמע יותר יפה מלהודות שאני מספיד
מישהו שאני בקושי מכיר. יחיאל, הבנת כבר שאף אחד לא נסע עדיין
בזמן ולפני שנשלח אדם חי חיוני לשלוח לפניו מישהו כדי שנוכל
לוודא שאין סכנה במסע. זאת אומרת, אנחנו חייבים להיות בטוחים
שאפשר להעביר אדם בצורה מושלמת מהיום למחר. ככה עלינו עליך.
קבעתי מועד ללוויה של האדם שאשלח בזמן והתבוננתי על אותו תאריך
בעתיוויזיה, ראיתי את הקטע בו צפית כעת והבנתי כי אתה הוא האדם
הראשון שנשלח בזמן."

יחיאל הביט בפיזיקאי במבט אטום כשהמחשבות רצות במוחו "הם קבעו
תאריך ללוויה, הם קבעו שהוא המת בלוויה, הם זימנו אותי לכאן."
המסקנה הבלתי נמנעת רעמה במחשבתו.
"איך אתה מתכוון לרצוח אותי?" שאל יחיאל ברעד.
"אל תדבר שטויות אני בכלל צריך חתימה שלך על כתב ההסכמה" רעם
רפאלי "רגע, אני מצטער. תבין, אני לא מתכוון לרצוח אותך..."
"אז איך נהרגתי" קטע אותו יחיאל "אם להאמין לך אז במהלך השנה
הקרובה איהרג מסיבה כלשהי.  נו, איך נהרגתי?"
"אני לא יודע, משום מה יש הפרעות בקליטה של חלק מהלוויה ואין
לנו מושג מה גרם למותך בטרם עת."
"טוב, מבחינתי קיבלתי את כל האינפורמציה שאני צריך. תוציא אותי
מסיפור הפנטזיה הזה, אני הולך."
"רגע אחד!  אני באמת מצטער אבל אתה לא הולך לשום מקום" אמר
רפאלי. בדלת הופיעה צלליתו של מאבטח חסון. "אני מצטער, חשבתי
שלא יהיו בעיות מהסוג הזה בגלל שראיתי את הלוויה והנחתי שהגענו
להסכמה בינינו. אתה חייב להבין שכל המחקר הוא סודי ביותר וכעת
עליי לוודא שמידע לא ידלוף."
"אז אתה כן מתכוון להרוג אותי!"
"לא! אמרתי לך, אני לא רוצח!"
"אה, אז תיתן למישהו אחר לעשות את העבודה המלוכלכת?!" צווח
יחיאל כשפאניקה נמזגת בקולו.
"יחיאל תירגע, אנחנו רק נתחקר אותך ונוודא שאין כאן סכנה
ביטחונית."
יחיאל שמע את צעדי המאבטח קרבים והפטיר: "ואם לא אעבור את
התחקיר? מה אז? אני הולך!"
מבטו המוטרף התרוצץ בין כל פינות החדר אך חוץ מהדלת דרכה ושאת
דרכו אליה חסם המאבטח, הוא לא גילה כל יציאה נוספת... חוץ
מ...
"לא!!" זעק ד"ר רפאלי בזמן שיחיאל זינק לעבר כדור העתיוויזיה.

שביל החצץ הצחור קרב במהירות והכה בראשו של יחיאל בחוזקה.

יחיאל חש כי זכרונו חזר אליו במלואו והרגיש מאושש במידה רבה.
במרחק נשמע קולו של אריאלי מספיד את יחיאל. יחיאל קם באחת והחל
לצעוד לעבר הקהל בנחישות.
בעודו חולף על פני מכרים התרחבה סביבו טבעת דממה נדהמת.
יחיאל התעלם מהסובבים אותו והתקדם לעבר רפאלי.
רפאלי הרים ראשו מההספד הכתוב וראה את יחיאל קרב לעברו.
"מה אתה עושה כאן?"שאל יחיאל.
"מוזר, רציתי לשאול אותך את אותה השאלה."
"אולי עכשיו תספר לי איך נהרגתי? לא עברתי את התחקיר המטופש
וטיפלתם בי? או שאולי לא היה שום תחקיר? ספר לי!"
"יחיאל, מה שאמרתי לך בעבר עדיין תופס, אני לא יודע איך מצאת
את מותך. אני יכול לספר לך שנורית אבל אין לי מושג היכן או
למה."
"באחת התנפל יחיאל על רפאלי באגרופים קמוצים, מכה בו ללא רחם.
"שקרן, מה עשית לי?!" זעק בעודו מכה.
"עצור!" רעמה הפקודה מאחוריו.
יחיאל עצר בחטף.
"הסתובב!" רעם הקול שנית באותו טון שאי אפשר להתנגד לו.
יחיאל סבב לאיטו, אגרופיו עדיין קמוצים ומוכנים וזיהה את
המאבטח ממנו הצליח לברוח לפני דקות אחדות.
"גם אתה?!" צעק יחיאל בזעם והתנפל עליו.
יחיאל שמע היטב את הירייה הראשונה אולם היא לא עזרה במאום
להפיג את מסך הזעם האדום שראה מולו.
הירייה השנייה קרעה ברגלו אך גם היא לא עצרה את התנפלותו
הרצחנית. הקליע השלישי ניטע בחזהו לפי כל כללי הטקס.

בעודו צונח לאדמה מדמם הבחין כי בית העלמין מתעמעם סביבו וכי
הוא נמצא שנית במעבדה.
"עזרו לי" ייבב יחיאל.
המאבטח קפץ מיד אל הטלפון: "טיפול נמרץ למעבדה מיד!" זעק.
"עצור" קטע אותו רפאלי, "לאיפה אתה ממהר?"
עיניו של יחיאל נעצמו והדבר האחרון אותו שמע היה קולו המסופק
של רפאלי רועם: "יש לנו את כל הזמן שבעולם!"