הוא הניף את ידיו תוך כדיי דיבור. כולו נסער ומתרגש.
עצוב.
"ואמא שלה צרחה שייתנו לה להיכנס ביחד איתה לאוטובוס... אבל
הדלת נסגרה מאחוריה"
הוא סיפור. כל תשומת הלב אליו.
כולנו מרותקים, משתוקקים לעוד...
"היא לא נתנה לנו אפילו להתגעגע וכבר התקשרה מהבקו"ם... כולה
בוכה..."
רק לפניי חודשיים היא היתה תלמידה ועשתה בגרויות. עכשיו, לבושת
מדיי גאווה ירוקים,
עצובה, נפלה אל תוך תהום הצבא.

אני לא מכירה אותה כל כך טוב.
אבל רק לחשוב על הסיטואציה זה עשה לי משהו לא נעים בפנים.
אני הולכת עוד חודש לשנת השירות שאני כל כך מחכה לה, וכל
החברים שלי מתגייסים,
מדברים על הרגע, מפחדים, נרגשים.

אני מפחדת, ואני לא רוצה.
אני מדמיינת את כל החברים והחברות שלי נוסעים ללשכת גיוס.
לבושים מדים.
חוזרים סופ"ש אם בכלל.
כל הדבר הזה... האיכס הזה...

"אני רק חושבת שכשאני אלבש את המדים, אני ארגיש כל כך גאה."
היא אמרה... ועיניה נצצו.

אני לא מבינה מה כל כך מלהיב בזה.
זה מפחיד אותי פחד מוות! וככל שאני רק שומעת אותם מדברים על זה
עוד ועוד, רק מתחזקת בי העמדה שאני בכלל לא רוצה להתגייס, שאני
לא רוצה את המסגרת הזאת,
שאני לא רוצה ליפול אל התהום הלא מוכרת והמפחידה הזאת.

"אני לא יודעת איך אני אסתדר שם... בטח אף אחד לא ירצה להתחבר
איתי"
היא אמרה. מפוחדת, שמחה, נרגשת.
הבטתי בה. ילדה יפה. שלוקחת הכל בקלות, שום דבר לא מפריע לה...
הכל מתקבל אצלה בקלות. והיא אף פעם לא עצבנית או רגוזה על בגלל
מישהו.
"רק מהצחוק שלך יירצו להיות חברים שלך" אמרתי לה.
הצחוק שלה כל כך חמוד ויפה...    

חברים מתחילים להתגייס בקרוב. הכל הולך להתנתק.
אני יודעת שלא ממש נשמור על קשר.
וזה חבל כי כייף לנו ביחד.
אבל מה שיש זה לא מספיק קרוב כדיי שזה יקרה.
:[

לפניי פחות מחצי שנה, נער שהיה בבי"ס שלי התאבד.
אמרו שהסיבה היתה בגלל הצבא.
וזה גם קרה בבסיס. הוא היה ילד סימפטי, ילד נחמד וכישרוני.

אבל מה באמת קורה שם בפנים שהורס אנשים מסויימים. ואני לא
מדברת על הקשיים
הרגילים והידועים שיש בצבא. געגועים לבית, לחברה, נמאס קצת פה
ושם.

פשוט יש אנשים שמסגרת הצבא לא מתאימה להם.
ומה לעשות, חלקם מוותרים ומתגייסים. כי אין ברירה.
לא נכון!
יש ברירה. אני מכירה את עצמי יותר טוב מכל אחד אחר, ואני יודעת
שאם אני אהיה שם אני אסבול...
לא משנה איזה תפקיד אני אקבל ואילו אנשים יישרתו איתי.
גם אם אני יעשה קצת כייף, אני יודעת כמה סבל יתרוצץ לי
מבפנים.
ואני לא רוצה לגמור כמו הנער מביה"ס שלי.
כבר עברתי סרטים פחות או יותר דומים.
ואני מכירה את עצמי!
מכירה מכירה מכירה!

"היא התחילה לבלוע כדורים. יש לה פסיכיאטר והיא בדיכאונות
נוראיים..."
אמא סיפרה.
אבל אני תמיד הכרתי את בת דודה שלי בתור ילדה חייכנית, שמחה,
תמיד היא ניגנה והשתתפה וטיולים וטכסים במושב.
היא - לא רצתה להתגייס. אבל ההורים שלה הפעילו עליה לחץ.

אכזבה. הרגשה של כישלון. חוסר אונים.
אני יודעת שההורים שלי גם ירגישו ככה, כמו ההורים של בת דודה
שלי, אם אני לא ארצה להתגייס.
אבל היא התגייסה, ואלו התוצאות...
ולמה? כי הם הקשו עליה, רקדו לה על המצפון וכל זה...

וזו תסבוכת אחת גדולה. אנשים מתחרפנים מזה.
היא הריי הכירה את עצמה וידעה שזה לא מתאים לה... אז למה?!
למה להרוס אנשים כי זה "חובה".
כי יש זכויות ויש חובות.
חובות בתחת שלי!
ויש לי הרבה מקום בתחת להכניס את כל החובות המחורבנים
האלה...!
כל הדאגה והסבל... למה!?

לא אכפת לי מה חושבים, אבל למקרה שהבינו אותי לא נכון אני
צריכה שיידעו -
אני ממש לא נגד הצבא.
אבל יש אנשים שזה לא להם. שישלימו עם זה. ומי שזה באמת לו
בשבילו יודע את זה וייעשה משהו נגד זה.
כי מספיק חיים הולכים לנו בצבא.
אז להוסיף עוד על סיבות מיותרת?!

נסענו הביתה.
בדרך הסתכלתי החוצה דרך החלון. מצידי הימני הן שכבו שם. אחת
על יד השנייה. נינוחות. רגועות.
כלום לא מטריד אותן...
אולי רק את מי ייקחו משם מחר. מה שמטריד גם אותי...
אבל בינתיים,
כל הפרות ישנות.