קרה לך פעם שהסתכלת על בנאדם וחשבת שהסתכלת במראה? קרה לך פעם
שהסתכלת על בנאדם וראית את עצמך? השתקפות שלך בתוך תווי פניו
בצורה עמומה וברורה כאחד...
הסתכלתי עליו והרגשתי כאילו אני רואה את עצמי. את פתאום מרגישה
חשופה. עירומה כביום היוולדך...
את מרגישה כאילו כל שכבה של מגן שעטית על עצמך מיום ליום יורדת
ממך אחת אחת, הוא מקלף אותך, את כולך, ואת מרגישה יותר ויותר
חשופה... יותר פגיעה... חלשה אפילו...
כאילו כל הזמן עטפת את עצמך במין מעטפת שקופה, מין בועה גדולה,
לא נתת לאף אחד להתקרב, אסור שיראו אותך חלשה, אסור שיראו מבעד
לשכבות, אסור שתהיי חשופה...
ופתאום מקלפים אותך שכבה אחר שכבה, מורידים ממך קלף אחר קלף,
באטיות, כאילו זה שורף.
פתאום לוקחים סיכת בטחון ומפוצצים לך את הבועה... כמה אירוני -
בסיכת בטחון מפוצצים את הבועה שהשרתה עלייך בטחון...  
החיים הם בעצמם אירוניים למדי. כמעט מצחיקים. יש בהם מין טעם
המוזר אך עם זאת הם נורא עמומים. יש בהם משהו לא ברור אך הם
לעתים כה ברורים. חיים מוזרים. הם נורא מפחידים לפעמים.
הרבה פעמים אני מרגישה שאני צריכה להיות חזקה, אסור לי ליפול,
אסור לי להישבר, אסור לי להיות חלשה כי אז אני אהיה פגיעה,
ואסור שיפגעו בי... הלב שלי אינו מוכן להיפגע, לא עכשיו. אולי
בעצם לא אף פעם. אבל בשלב מסוים הוא יפגע ואני יודעת את זה.
אני רק מנסה לדחות את הפגיעה הזאת כמה שניתן. אבל פתאום אני
מסתכלת על בנאדם אחד ואני מרגישה שאני מסתכלת על עצמי מהצד
ואני לא בטוחה אם אני אוהבת את מה שאני רואה.
אף אחד לא הצליח להתקרב, להגיע פנימה, לא אפשרתי בכלל. אבל הוא
מושיט את היד שלו ובנגיעה קלה הוא מקלף ומוריד שכבה אחת.
ואחריה עוד שכבה ועוד אחת. עד שהגעתי למצב שהתחלתי להרגיש
טיפות של פחד מחלחלות בי ואוכלות אותי...
הרגשתי איך לאט לאט אני נחשפת, כל כולי, נהיית יותר ויותר
פגיעה, יש לו כוח עליי. ואני נחלשת.
אני לא מוכנה לזה ואני לא מצליחה לעצור את זה. זה כמו השתקפות
במים. רואה את דמותי בדמותו. וזה מאוד מפחיד. לא יודעת כבר מי
את. מי הוא. מה את. מה הוא. לא מבינה. רק קצת מפחדת. כי את
בעצם לא יודעת ולא מבינה. איך רגע אחד הכל כל כך ברור ושנייה
אחרת את בקושי יודעת מי את. מה את. מה המהות שלך בחיים. מה
המטרות. מה את רוצה. שאיפות. כלום. נאדה. ריק. אין לך מושג
קלוש על מה כולם מדברים. למה אף אחד לא מצליח והוא כן? אפילו
את בעצמך לא הצלחת לראות והוא רק מסתכל עלייך ואת כבר מתבלבלת,
אבל רואה בבירור. רואה את עצמך בצורה כל כך שקופה. ולא תמיד
אוהבת את מה שאת רואה. כי זה מתסכל להסתכל על עצמך מהצד. את
יכולה לראות בדיוק איפה טעית ואיפה לא. אבל זה לא משנה בעצם.
כי את תמיד תפחדי ואת אפילו לא יודעת ממה. הפחד מהפחד עצמו
משתק אותך. לא נותן לך לצמוח, לפרוח. את נבולה כבר. אין מי
שישקה אותך. ולראות פרח נבול במראה זה לא מראה ממש מעודד. בטח
כשהפרח הנבול זו בעצם את. ואת יודעת את זה. ולא יכולה לעשות
דבר. כי את מפחדת. את מנסה להבין את מקור הפחד, אבל את מרגישה
ריקנות מבפנים כי את יודעת שהכל שטויות. שום דבר לא אמיתי. ואת
מגיעה למצב שאת כבר לא יודעת או לא מצליחה להתמודד עם דברים.
אולי בכלל לא רוצה, רק מפחדת. קשה לך להתמודד מול עצמך, מול
דמותך. כי את חושבת שאת מכירה אותה הכי טוב ואז את מגלה שאת
בעצם לא יודעת כלום. שכל מה שחשבת בכלל לא היה נכון. שכלום לא
נכון. ואת נשארת עם אותה מחשבה ריקנית ועם אותה השתקפות מפחידה
ומאיימת ואת מפחדת מההשתקפות הזאת אבל מה שאת לא מבינה הוא
שההשקפות הזאת היא את, ושאת בעצם מפחדת מעצמך...