אז מה כבר יכול להיות כל כך מיוחד? מה אני, עוד אחד שחושב שיש
לו משהו להגיד/לכתוב כבר יכול לחדש לכם?
התשובה יכולה להיות מאוד מתסכלת, אז אולי עדיף שאני לא אחפש
אותה בכלל.
אני כותב ולא יודע למה, כותב ולא מבין לעתים את כתביי שלי, אבל
אני מבין את הסיבה הקדומה, הצורך שלא יודע שובע לכתוב.
זה הכאב, הכאב שישנו שם בפנים. יש את האנשים שיקומו בבוקר
וידעו שהנה מגיע לו עוד יום ארוך ואחריו עוד אחד והטעם בחיים?
נעלם. יש אנשים שיגשו בזהירות לכיור, ישטפו פנים, יסתכלו במראה
ויגידו: אני? לא כואב לי יותר, הכל מאחורי. אני חזק. איך אפשר
באמת לדעת? למי כבר אכפת ממישהו אחר? שאלות על גבי שאלות
ותשובות לא מספקות. כל אחד מתיימר לספק פתרון וכולם טועים.
כי לכל אחד יש את הכאב הפרטי שלו וגם לי יש את הכאב הפרטי שלי,
ביחד עם הדיכאון האישי שלי. אז אולי אני לא מבין לעומק למה
ואיך כואב לכם ולי, אבל אני מבין שלכולנו כואב.
ונמאס לי מזה, ונמאס לי לחשוב שאכפת למישהו, ונמאס לי מהמאמר
הזה, אבל הייתי חייב להתחיל לכתוב כאן משהו, לא?
צריך רק ללחוץ על הכפתור, כל כך פשוט...