זו היא ששמה לי את הקמיע על הצוואר, באמונתה המיושנת והטפלה
היא האמינה שאם היא תכתוב  לי כמה מילות מוסר ותעטוף אותן
בנייר דבק שקוף זה יעזור לי באורח מיסטי לחזור למוטב , ככה היא
אמרה אבל לאחר שיום אחד בהיחבא פתחתי את הקמיע, גיליתי שם
משפטים די בנאליים, כמו "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת
אמך". או "תהייה ילד טוב" ואז הבנתי כי אמי בחכמתה המיוחדת
תכננה את הכל מהתחלה , ידעה שאפתח ,ידעה שאקרא, כעסתי אבל
קיבלתי בחיוך והבנה, ככה הייתה מערכת היחסים בינינו ללא צעקות
מריבות והטפות, הכל הלך בעקיפין ולרוב השיג את מטרתו .
                   
אמא הייתה מהטיפוסים שקמים בחמש בבוקר כדי להכין לנו ארוחת
צהרים, היינו קמים בבוקר לריחות שגרמו לבטננו המעוכלת לדבר
סינית עתיקה, אבל לפני שנשים אצבעותינו בסירים לליקוק
וטעימההיא כבר דחפה לששת עולליה את שקיות ארוחת העשר ודחקה בנו
להתארגן שנגיע לביה"ס בזמן , היה חשוב לה הדיוק בזמנים, היא
הייתה אובססיבית בעניין.  רק שנים אחרי אותם ימים משבגרנו
ונישאנו  ושלחנו את צאצאינו לאוויר העולם הבנו כמה הייתה זן
נדיר של השקעה , וכמה קשה היה לנו לשחזר את סדר היום שלה..
אבל  את אותו הבוקר לא נשכח כולנו.. בבוקר ההוא לא היה ריח
ולא היו שקיות אוכל.. התעוררנו מאוחר אותו בוקר ומצאנו את אבא
עומד במטבח, ומחפש נואשות את שקיות הניילון , פרוסות הלחם עמדו
מפוזרות על השולחן וריח של שמן שרוף עמד באוויר.
- " איפה אמא? - שאלנו כולנו בעירבוביה?
- " חולה, לא יכלה לקום הבוקר"
- " מה קרה לה?"
- קצת כאבי בטן לא משהו מיוחד"
אבל אחה"צ שחזרנו , אבא אמר שמצבה של אמא לא השתפר  והם הולכים
לבדיקות בבית החולים. היינו מודאגים ..
כשאבא חזר הוא היה לבד, הוא אמר שאמא נשארה בבית החולים
לאישפוז ומחר יקבלו את התשובות לבדיקות . ציפינו כולנו בקוצר
רוח לתוצאות הבדיקות, והן הגיעו , הרופאים אמרו שמסיבה לא
ידועה
נתגלו לה חורים במעיים , זה לא נורא ואין מה לדאוג רק יקצרו
לה קצת , זה ניתוח פשוט והיא תחזור .. הם לא יודעים מה גרם
לזה.. כנראה איזה חיידק אלים לא ידוע .. משהו נדיר ביותר..
למחרת הלכנו לבקר את אמא היא הייתה  מלאת תקווה ומחוייכת אבל
על פניה ראו את הכאב , היא אמרה שטויות אני חוזרת עוד מעט
שכולם יצאו  מהחדר , חזרתי לשם עוד פעם להסתכל לה בעיניים
והיא נתנה בי מבט עצוב  ואמרה לי , מכולם אני לא מודאגת , אבל
ממך.. מה אעשה? מה אעשה?.
- " אמא על מה את מדברת את חוזרת הביתה עוד שבוע . הכל יחזור
להיות כמו קודם ..
אמא נאנחה עמוקות ואמרה : " השם יעזור "
יצאתי , כועס ונסער, מה היא חושבת לעצמה? מה אני פושע? אז קצת
מזייף פה ושם, קצת מאחר מביה"ס. בורח פה ושם מהתפילה..
היא חזרה אחרי שבוע נראה שהכל חוזר לשגרה , אפילו ריחות הבוקר
חזרו אבל בוקר אחד שניעורתי מוקדם ,שמעתי קול בכי מהמטבח ,בכי
חרישי, בכי של כאב קמתי חרש , והצצתי  מבעד לדלת במטבח, ראיתי
את אמא , כורעת ברך על הרצפה מחזיקה את הבטן ובוכה מכאב לא
יכולתי לעמוד במחזה, לא רציתי להביך אותה וברחתי לחדר. שקמנו
בבוקר היו הריחות המוכרים , והכל לבש חיוך והתחדשות של בוקר על
אמא לא ראו כלום ואני לא שאלתי ולא אמרתי כלום , אבל לא יכולתי
להפסיק לחשוב על זה כל היום, ככה עברה לה שנה תמימה
הבדיקות חזרו, הבית חולים , ושום דבר לא עזר הרופאים לא ידעו
מה לעשות, וחוץ מכדורי הרגעה וניסיונות שווא לא השתנה כלום,
רק
נהייה יותר גרוע אמא הלכה ונחלשה ואבא היה כמו משוגע, לחוץ
מתפרץ על כל שטות, כשנכנסתי לישיבה ללימודים אני שנאתי את
המקום וגם כל רגע שם אבל אמא שמחה מאד, היא אמרה שם לפחות יש
לך סיכוי..
- " סיכוי למה? שאלתי..
אבל היא אף פעם לא ענתה לי באמת למה התכוונה היא לא הפסיקה
להביט בי במבטים עגומים, לאף אחד היא לא התייחסה או אמרה כלום

רק לי, זה היה מטריף לי את המח..
ואז היא חזרה שוב לבית החולים אבא ואחי הגדול היו נשארים שם
לילות , כולנו שאלנו מה קורה? והם רק ענו שהם לא יודעים ומה
שאמא רוצה זה שלא נפריע לשיגרת חיינו ולימודינו.
ערב אחד , אבא ואחי חזרו מאוחר מאד מבית החולים, אבא אמר
שהולכים לקרוא תהילים בבית הכנסת .
- " מה שלום אמא? -שאלתי
- "המצב קשה"
- "מה זה אומר קשה?"
- " קשה מאד"
- " אני לא הולך לשום בית הכנסת!! "
- " החלטנו לשנות לה את השם"
כשהוא אמר את זה הבנתי שבאמת המצב קשה.. שאלתי במה אני יכול
לעזור , אז אבא ענה :
- " תבוא לבית הכנסת"
- "טוב אחר -כך"
- " אנחנו הולכים"
נשארתי בבית ולא הלכתי , היה לי מעצור חזק ,כאילו ידעתי שכלום
לא יעזור, הלכתי לישון מוקדם, קמתי בשש בבוקר ארזתי את חפצי
ונסעתי לישיבה . אבא ואחי הגדול כבר היו בבית חולים, בישיבה
הלימודים התנהלו כרגיל, רק הרב הקרוב אליי ידע מהמתרחש והוא
ניסה לעודד אותי , אבל מה כבר יכל לומר .. היה אומר לי : "
תראה יהיה בסדר" ואני שתקתי ואמרתי לו : " זה בסדר אני מתמודד
, אל תדאג " .   בשעה  תשע אחרי השיעור הראשון הוא קרא לי
למשרד
ואמר לי : "אני רוצה לדבר אתך בארבע עיניים" , איך שהוא אמר את
זה הרגשתי כמו חור בלב ידעתי כי הנורא מכל קרה, חשבתי,  כן..
הוא רוצה לומר לי אמא שלך מתה.. הוא סגר את הדלת ואמר לי :
"שב"
התיישבתי מולו הוא מיצמץ קלות בעיניו  אחר כך תקע מבטו בשולחן
באיזו שהיא נקודה לא ברורה , הוא מולל נייר בידו , ניכר בו
שהוא עצבני , מנסה לומר משהו ולא יכול..
- " היא מתה נכון?
- " שמע, מצבה של אמא שלך חמור ,חמור מאד, היה לה סרטן המעיים
, הרופאים גילו את זה רק לפני חודשיים, אנחנו מארגנים מנין של
אנשים שיגידו שמע ישראל לפני מיטתה אני רוצה שתהיה נוכח
בדקותיה האחרונות .. רד למטה המיניבוס מחכה בחוץ..
הייתי בהלם , את זה לא ציפיתי לשמוע .. מה? חודשיים יש לאמא
סרטן ואף אחד לא אומר לי? לא מדבר? כל הנסיעה רתחתי מזעם
מחשבותיי נדדו לעולמות אחרים ,קיללתי את כל מי שיישב שם
במיניבוס , "ידעו, ולא סיפרו!! " ניגנה המנטרה בראשי..
הגענו לבית החולים כל המשפחה עמדה שם בעיניים דומעות..
- "אמא נמצאת פה" אמרה אחותי
- "שמו אותה לבד בחדר כאן זה חדר של אלו שאין להם סיכוי אלו
שמחכים לרגע.. אתה יודע"  ופרצה בבכי..
 - " אני רוצה לראות את אמא" .  
- "אתה בטוח? לא כדאי לך היא לא ניראית טוב"
- "אני רוצה !!ולא אכפת לי איך היא נראית"
- "תבקש ממנה סליחה, על כל הצער שגרמת לה" - אמר אבא

נכנסתי ,
אמא שכבה לה בעיניים חצי פקוחות האישונים לא נראו כמעט  רק
הלובן שבעין ,חסרת הכרה, פיה היה מעוות בחצי חיוך ונשימותיה
המחרחרות נשמעו היטיב בחלל החדר .
קפאתי , הבטתי בה , לא יכולתי לזוז , לא דיברתי , אפילו
מחשבותיי נעצרו .  נשארתי שם כעשר שניות וברחתי החוצה .
צוות הרופאים נכנס ,  ואנחנו חיכינו בחוץ , הרופאים יצאו אחרי
רבע שעה,   והסתודדו עם אבא . אבא, חזר אלינו מחוייך ואמר עוד
לא הגיע הזמן הרופאים אומרים שחל שיפור בדרך נס ,אבל כדאי
לחכות קצת אי אפשר לדעת , אני , תפשתי את הרגליים וברחתי משם,
עליתי לקומה הכי גבוהה  בבית חולים נתתי לרגליים שלי להוביל
אותי הגעתי ללובי של מחלקה מסוימת , לא הסתכלתי מה שמה
התיישבתי על הכורסא ,מסביבי ישבו כמה חולים ובהו בטלוויזיה
במבט קפוא.
התוכנית הייתה - "רגע עם דודלי" ישבתי וצפיתי . אם אבא היה
רואה אותי הוא היה משתגע , גם טלוויזיה שהוא כל כך תעב ועוד
בזמן משבר שכזה ? טירוף , אבל עליי נפלה השלווה שכחתי מכולם
ושקעתי בתוכנית עד שנגמרה , אחרי שנגמרה התוכנית קמתי ופניתי
לחלון, הנוף היה מדהים, הכל נראה ירוק יותר מתמיד, יפה מתמיד,
השמש הייתה מלטפת , הרגשתי משוחרר ושמח יותר מאי פעם, כוחות
חדשים זרמו בי, לא ידעתי ואני לא יודע עד היום מה עבר עליי אבל
שכחתי מקיום המציאות באותן דקות ארוכות . לפתע התעוררתי כמו
מחלום.. בטח הם מחפשים אותי בכל בית החולים, בטח חושבים שהלכתי
להתאבד או משהו כזה .. אם היו יודעים מה אני מרגיש עכשיו..?
ירדתי למטה.. כולם היו בדרך החוצה.. אבא  שאל אותי לאן נעלמת?
אמרתי לו : " לא משנה", אבא הסתכל עליי בעיניים מבינות ואמר:
- "אתה חוזר כעת לישיבה עם כולם, מצבה של אמא השתפר, אני ואחיך
נשאר עם אמא "
באמצע הדרך צילצל הסלולארי של אחותי - מראה פניה הסגיר את
ההודעה שקיבלה , - אמא נפטרה רבע שעה אחרי שיצאנו לדרך
כולם פרצו בבכי קורע לב , ואני משום מה הרגשתי כאילו אבן נגולה
מעל לבי , ובטירוף הזה הייתי שמח..

סיפור זה נכתב ב 19.11.99  שעה 23.58