כל הזמן חושבת עלייך ועל "חוסר הסבלנות" שסוף סוף את מגלה.

רוצה לומר לך: למה שלא תקשיבי לעצמך סוף, סוף?
הגוף אומר לך "די" בקול גדול...
הנשמה זועקת "הקשיבי לי".
מה עוד את צריכה כדי להקשיב לעצמך?

למה את מחפשת כל הזמן "שתהיה לך סבלנות".
לא צריך שתהיה לך סבלנות לכל השטויות שמסביבך.
למה להכריח את עצמך?
תפסיקי כבר להיות "צדיקה" ולהיות סבלנית לכולם.
הדבר הראשון הוא להיות שלמה וסבלנית עם עצמך. וזו לא מליצה.

אהוב את רעך כמוך - נאמר.
אבל אם את לא אוהבת את עצמך, איך תאהבי את רעייך?
תקבלי את עצמך ותתחילי לשאול את עצמך מה את רוצה ותיישמי זאת.
אין לך סבלנות לשטויות? אז תעזבי את השטויות האלה. כך צריך
להיות.

תבקשי מרופאת המשפחה שלך אפילו עוד היום לדעתי, אישור מחלה,
וסעי... סעי... סעי... לאח שלך, ומשם לראש פינה, ומשם לאן שאת
רוצה העיקר שתהיה לך החלפת נופים, שקט סביבתי...

כי זה נכון שאנחנו לוקחים את עצמנו לכל מקום, אבל יחד עם זה
אנחנו זקוקים להחלפת אווירה. כי בבית האווירה לא תשתנה
עד שאנחנו לא נשנה אותה.

תחזרי "נקייה" וגם הבית יהיה "נקי". תשתחררי מהלחצים המגעילים
שלוחצים עלייך.

תראי יש בנו שלושה דברים.

הנפש הילדי, (לא ילדותי, אלא ילדי, הילד שבנו), יש לנו את
הבוגר, ויש את הצופה מלמעלה.

הילד שבנו, הוא האוהב לצחוק, לשחק, להיות משוחרר, הוא היוצר
והאמן.

הבוגר שבנו הוא הרואה קצת מעבר לאף, הוא ההגיוני, והוא שומר על
הילד שלא "יפול".

תפקיד הצופה מלמעלה, הוא לראות שיהיה איזון בין שני אלו.

לא חוכמה רק לבוגר לתת יד. רק לעבוד, רק לעשות מה "שצריך". כי
כך מישהו אמר לנו פעם.

הצופה מלמעלה רואה גם מה שמגיע לילד שבנו. לפעמים צריך לתת לו
יד. לפעמים צריך לתת לו לצחוק, לבכות, לשיר, וגם לעזוב הכל
ולנוח. פשוט לנוח.

תפקיד הצופה מלמעלה הוא לתת לילד גם זכות דיבור.  גם מרחב
מחייה. להכיר בו, לראות שהוא קיים.

מה שקורה אצלך, שאת כל הזמן "עושה מה שצריך" כל הזמן מבקרת את
עצמך...

דורשת מעצמך מה שהגוף כבר לא רוצה.

כדאי לך לבדוק ולהכיר את עצמך.

לבדוק בעזרת הצופה מלמעלה (בלי הרגש. ממש לעלות למעלה מעבר
לראש)  לבדוק ולבחון את הדברים שעושים לך רע, ואת אלא שעושים
לך טוב. בלי לשפוט.    
פשוט לבדוק עכשיו.  
מה עכשיו רע לך  ומה עכשיו טוב לך.

תתייחסי לעכשיו, לא לאחר כך.

כשיבוא אחר-כך, תשקלי מחדש את הנתונים.

נכון לעכשיו, אין שום סיבה שתהיה לך סבלנות למי שאין לך. נורא
פשוט.

אל תחפשי סבלנות אצלך לאחרים. למה? למה ללכת נגד עצמך? מה את
אלוהים?
את בן אדם כמו כולם, את לא חייבת שום דבר לאף אחד.
כרגע את לא מחוייבת גם לילדים שלך. (הגדול במעון, הוא כבר בן
27, הקטנה נערה, גרה אצל אבא שלה.)
את גם לא יודעת מה לתת להם. את לא יודעת למה הם זקוקים.

את לא יודעת, כי את מתייחסת למה ש "נדמה לך שהם זקוקים".

את מתייחסת למה שהחברה החליטה או שאת הבנת שילדים זקוקים.

את יכולה "להתייחס יפה" ו"לתת" להם הכל. אבל זה נובע ממה שנדמה
לך ולא ממה שבאמת בא מהלב, וזה מורגש ללא מילים. לא כל אחד
יודע לתת מילים לרגשות, ואז באה התנהגות סגורה, ולא פתוחה מצד
כל הצדדים.

לכן אין לך סבלנות.
את נותנת מהראש ממה שנדמה לך, ולא באמת כי זה מה שיש לך.

בשביל לתת מה שיש לך בלב, את צריכה פסק זמן. לבדוק, להכיר,
ולקבל, בלי לשפוט.

את לא צריכה שיהיה לך סבלנות. אמא טובה זו לא אמא שעושה כי "כך
צריך" או כי "כך משהו אמר".
את צריכה לבדוק בעזרת הצופה מלמעלה, מה נכון לך.

מכתב ארוך, אבל נורא אכפת לי...

פנינה