זה קורה לו כל כך הרבה שהוא כבר כמעט לא שם לב לזה, זה כמעט
והופך לשגרה.
חוזר הביתה מבית-הספר ומגלה שהבית שלו בכלל לא בית ושהמשפחה
שלו כמעט ולא משפחה.
בהיעדר קשר גנטי, לא היה לו מובן בכלל מדוע אנשים שכל-כך לא
מסתדרים אחד עם השני חיים כך.

אז בדרך-כלל הוא נכנס לחדר ונועל את עצמו בתוכו כאילו מתגונן
מדבר כל כך שגרתי.
הרגשה נוראית שקשה מאוד לתאר.
החלק שהוא הכי אוהב בלעשות את זה מתחיל כשהצרחות והעצבים
נעלמים כליל אל תוך המוזיקה שלו.
ואז הוא יושב על המיטה, מתמלא ברגשות של עצבות ורצון אדיר
לבכות.

מדהים הוא לחשוב עד כמה הוא חזק דוקא, לעומת מה שהוא חושב.
עד כמה צריך להיות אדם כל כך חזק בשביל להתמודד עם כל הבעיות
בבית ולתפקד כאילו אין בכך דבר.
לעסוק באלף ואחד דברים כאילו ואף פעם לא היו לו בעיות בבית.
אף אחד מחבריו באמת לא יודע מה קורה בבית שלו, ובשבילו - מצחיק
נעשה העניין כשהוא הולך לביתם והם מתעצבנים על המשפחה שלהם על
הדברים שבסטנדרטים שלהם באמת ובתמים - חשובים.

כשהיה בכותל הכניס לבין לבניו את הפתק:
"אלוהים! תיתן לי יום אחד לחזור הביתה מבלי שאצטרך לשמוע
צרחות.
באמת, אני צריך רק פעם אחת כזאת בשביל שישתנה לי את כל דפוס
המחשבה - העובדה שדבר כזה יכול לקרות תדהים אותי."

לפעמים נדמה שיש כל כך הרבה דברים עצובים בעולם הזה גם ככה -
מלחמות, רעב, שנאה, הרג, פרידות, בדידות - ובכל זאת, כלום לא
משנה כשאין שלום בבית, וכשאין שלום בבית, אי אפשר לעשות שלום
אם עצמנו ולבטח שלא עם אחרים.

ולפעמים פשוט חייבים לחלוק עם דמויות דימיוניות דברים נורא
נורא מציאותיים ומפחידים.