אני תקועה רון, פשוט תקועה" התבכיינתי לו מעברו השני של הקו.
"החיים שלי נמצאים במצב סטטי כבר 3 שנים ושום דבר לא קורה, שום
דבר לא מרגש אותי" התוודתי באוזניו.
רון תמיד הקשיב לי, לא משנה מה. הוא ישב בצידו השני של קו
הטלפון, חצי עירום בדירת 1.5 חדרים שיש לו, מחייך לעצמו למשמע
קולי החצי שבור ומשועמם, שמח בחלקו.
"אפילו הכתיבה שלי הפכה להיות לשיגרתית ו"רגילה"" המשכתי בשלי.
"כל סיפור, מזכיר את קודמו, נהיה לי 'סגנון' כתיבה רגיל,
מונוטוני וצפוי. בדיוק כמו חיי.
"תצאי מהמסגרת" הוא אמר.
כל מה שאני שפכתי ואמרתי וזה כל מה שיש לו להגיד? "מה?" שאלתי,
מחכה להמשך...
"תצאי כבר מהמסגרת" הוא המשיך, "הכתיבה שלך משקפת את החיים
שלך, את מרגשת וסוחפת, את מצחיקה וכואבת, את אמיתית" אני כבר
התחלתי להתעודד "אבל..." הנה בא ה'אבל' הזה חשבתי לעצמי. אוף.
"אבל את פוחדת משינויים, את לא עושה כלום כדי להתקדם לעבר
הריגושים האמיתיים ולא נותנת לעצמך לפרוץ את הגבולות ואת
המחסומים המטומטמים שלך. את כל הזמן מתלוננת ששום דבר לא קורה
ואת לא נותנת לדברים לקרות. את מתעסקת בכל מה שנמצא על פני
השטח ועושה את זה מצויין אבל מה הלאה? את צריכה לצאת מה"
"אני יודעת. מהמסגרת..." נכנסתי לדבריו.
"הבעיה רון זה שאני לא יכולה " עניתי לאחר כ-20 שניות של שקט.
"אני לא יודעת איך"
"את לא צריכה לדעת, פשוט תעשי משהו. לדוגמא הכתיבה שלך, פשוט
תשבי ותקראי מה שכבר כתבת ותחשבי איך היית עושה משהו אחרת,
משהו שלא עשית קודם, מפתיע ומחדש, משהו שאת לא עושה בד"כ". הוא
סיים להסביר והרגשתי איך הוא מרוצה מהרעיון החדש שלו.
"פה בדיוק הבעיה, רון, אני לא מסוגלת לקרוא סיפורים שאני
כותבת, הם משעממים אותי"
דממה.
מיד אחריה הגיע גיחוך קל מצידו.
"איזו מצחיקה שאת" אמר ויכולתי לדמיין לפי הטון של קולו חיוך
שעולה על שפתיו.
הוא המשיך לדבר, להסביר, להרצות לי על כמה שיעשה לי טוב לעשות
שינויים בחיי, שזה ישפיע לטובה על הנפש שלי שמתרוצצת סביב עצמה
כל כך הרבה, שזה ישפיע על חיי היומיום שלי, על כמות החיוכים
ועל השקט שלי. אהה, כן, ועל הכתיבה שלי.
למחרת קמתי כמו כל בוקר לעבודה רק עם 'שיר חדש בלב'. סיימתי את
9 השעות שלי במשרד החביב בלי החלונות שלי וחזרתי הביתה.
השעה הייתה 21:50 והרמתי טלפון לרון.
"אתה לא מאמין מה עשיתי היום!!" התלהבתי מעברו השני של הקו.
הוא עוד לא הספיק לענות ואני כבר המשכתי את המשפט "התפטרתי!!!
אני עוזבת הכל תוך חודשיים ועפה להודו" זרמתי עם הרגע, עדיין
לא אמרתי לאף אחד חוץ מלהורים שלי וגם להם "שכחתי" לספר שאני
טסה. רק הסברתי שאני עוזבת את העבודה. החלטתי שבמקום לחפש
עבודה, אני אלך לחפש את עצמי קצת...
"את עוזבת?" הוא שאל, מופתע מעט מההתפתחויות האחרונות.
"כן, אני עוזבת, זורמת, יוצאת מהמסגרת!" המשכתי בהתלהבותי
אחרי מה דקות של שיחה נושא הכתיבה שוב עלה.
"לא, לא קראתי את הסיפורים שלי ולא, אני גם לא מתכוונת לקרוא
אותם. אני אחרי שורה וחצי משתעממת ועוזבת אותם. אני פשוט אמשיך
בשלי ועם הזמן זה ישתנה וישתפר..."
"פחדנית" הוא זרק לאוויר ולא היה צריך יותר מזה כנראה.
"עוד חצי שעה אני אחכה לך בבית קפה, אתה בא?" הפתעתי את עצמי
ואותו באותה הצעה.
ב-22:25 אני כבר עמדתי בכניסה לאותו בית קפה בריינס פינת
פרישמן בת"א אחרי שחלפתי על האופנוע הכחול שלו שעמד בכניסה,
חונה על המדרכה, עדיין חם מהנסיעה לפה.
נכנסתי פנימה וחייכתי. הוא טען שאני זורחת, אני טענתי שזו
הצללית.
ישבנו, שתינו ודיברנו.
איכשהו אחרי שעה וקצת הגענו אליו לדירה.
"חמודה הדירה שלך" זרקתי לאוויר והתיישבתי על המיטה שמוקמה
בחדר שינה שהיה מחובר ממילא לסלון כשרק קיר קטן מפריד בין שני
המתחמים.
הוא התיישב לידי וחייך. התערבנו על איזה משהו מטופש שהיה
בטלוויזיה ואני כמובן שניצחתי.
הורדתי נעליים והתמקמתי היטב על הספה שבסלון על מנת לקבל את
הפרס שלי - מסז' לרגליים.
ישבתי והבטתי בו מביט בי, בכפות רגליי ומתרכז במטרה לגרום לי
לעונג. הוא לש את הקרסול, עלה באיטיות לכיוון האצבעות, הוריד
את הטבעות שחיבקו את האמה של רגל ימין ואת האצבע של רגל שמאל
והניח אותן על השולחן. הוא העביר את אצבעותיו הארוכות בין
אצבעותיי הדקות ואני עצמתי את עיניי ודמיינתי את ההווה.
אחרי כמה דקות של מסז' מענג הוא נפל על המיטה לידי בחיוך, שולח
יד גברית לכיוון האוזן שלי ומדגדג.
"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאלתי והבטתי לכיוונו, בטוחה שהוא
הולך להציע לצפות בסרט או משהו כזה.
הוא לא הציע.
יותר מכך, הוא בכלל לא ענה, הוא רק הביט בעינייו וקירב את
שפתיו ברעד וחשש קל לכיוון שפתיי.
החמימות והזרמים שעברו בכל גופי סחפו את מחשבותיי לימים קסומים
ומאושרים.
הוא עבר משם לכיוון העיניים, נישק את עפעפיי שנסגרו אוטומטית
ברגע שקלטו את שפתיו מתקרבות ועכשיו לא מיהרו להיפתח, מתענגות
על כל רגע של חשכה ושלווה.
הוא עבר לכיוון האוזן ואני קפאתי. לא הייתי בטוחה אם זו
המציאות שמפחידה אותי או הדמיון שגורם לי לברוח למקומות אחרים,
לא ורודים.
הוא החל לנשק את צווארי בנשיקות קטנות ונעימות, כאלו שספק
מדגדגות ספק מרטיבות אותי בכל המקומות הנכונים ואני... אני
נמסתי למגע שפתיו החמימות על צווארי שדאג להימתח טוב טוב עם כל
נגיעה.
הוא המשיך לנשק את צווארי, גולש מטה לכיוון עצם הבריח והכתף
ונעצר מעט, מרים את עיניו אליי, כאילו ממתין לאישור להמשיך.
הבטתי בו, הבטתי בי, במעמקי נשמתי המחייכת והתרוממתי מעט, עד
למצב של חצי ישיבה-חצי שכיבה.
לא אמרתי מילה, רק הבטתי בעיניו והרמתי את ידי מעלה, רומזת לו
להוריד את חולצתי.
הוא קלט את ה"רמז" תוך שנייה ותפס את שולי חולצתי וקילף אותה
מעליי לאט לאט, מתענג על הגילוי האיטי של גופי שהתחבא לו מתחת
לחולצה כל הזמן הזה.
לאחר שישב מולי והביט בעורי החשוף ובזוג שדיי העטופים בחזיית
תחרה, הוא הושיט ידיים לחולצתו וקילף אותה מעל גופו לאט לאט,
נותן לי לגלות בפעם הראשונה את גופו השחום מעט, שהערב הבריק
במיוחד לאור הירח שחדר לחדר. החלטתי להקל עליו ושלחתי יד ארוכה
לעבר גבי ושיחררתי את וו החזייה. היא נשארה עכשיו תלויה, מחכה
ליפול או להתקלף בעדינות מעל שדיי הזקורים והמתחננים למגע חם.
הוא הוריד את החזייה בעזרת שתי ידיו החמות, אפילו טיפה מזיעות
וישב מולי.
אני ישבתי וחייכתי, עם שיער פרוע מעט, חיוך זדוני ומכנס אדום
שחובק את מותניי, מגן על מבצרי שעוד נשאר חבוי להבדיל מפלג
גופי העליון,  שבו שדיי הזקורים כבר התחילו להתקשות לנוכח
האוויר הקר שזרם לחדר ולנוכח פלג גופו החטוב שנחשף לפני רגע.
הוא שלח יד מחוספסת וגברית לכיווני ועבר על פניי, שפתיי, המשיך
לרדת בכיוון הצוואר והתעכב על שדיי... הוא התעכב סביב הפטמות
שלי שכבר עברו למצב צבירה אחר לגמרי ועוד רגע כבר הפכו לאבן
מרוב התרגשות שזרמה לכיוון, הוא קירב את פיו תוך כדי שהוא לא
מפסיק להביט לתוך עיניי ומחייך, נוגע בעדינות עם קצה לשונו
בפיטמתי הזקורה וחוזר חלילה, אחרי כמה שניות שאני כבר התחלתי
להרגיש את כל גופי נמס ואת גבי מתעקל לכיוונו, ידיי אוחזות
בראשו, משחקות בשיער ראשו ולשות את כל הקרקפת שלו, הוא הכניס
את השדיים שכל כך שמחו לראותו לתוך פיו והתענג על רכותם. הוא
עלה מעט מעלה, רכן מעליי והחל מנשק אותי בלהט. אני, שידיי כבר
נשלחו לעבר גבו החשוף והחלו לעבור מעלה ומטה, לעיתים עם
הציפורניים הארוכות שלי שמשוחות בלק בורדו ומגיעות לכיוון
מכנסיו, משחקות עם הגומי של תחתוניו שלפתע נדמה כי היו צמודים
יותר לנוכח התזוזה שחלה בהם בכמה דקות האחרונות, כבר נמסתי
מבפנים.
בזמן בו הוא היה עסוק שוב בשדיי הנרגשים, אני התקרבתי לאוזנו
ושלחתי לשון ארוכה למשחק של גירוי חושים.
הוא החל מצחקק ושולח את ידו שהייתה עסוקה באותו הרגע בניסיון
פתיחת המכנסיים שלי לאוזנו וגירד. "אף פעם לא הייתי עם בחורה
שיש לה עגיל בלשון" זרק לאוויר וחייך במבוכה.
"גם אני לא" עניתי בציניות וניצלתי את ההפוגה כדי להפוך אותו
על גבו ולהתיישב מעליו.
התמקמתי מעל לבליטה שהעידה על התרגשות רבה אצלו וחייכתי. פרשתי
את ידיו לצדדים והשארתי את ידיי עליו, כדי להחזיק אותו ולהשאיר
אותו באותה התנוחה. אני מצידי, רכנתי קדימה לעבר פטמותיו שכבר
היו זקורות מבעוד מועד, שערי הארוך דגדג את גופו וחזי נגע
בבטנו החשופה. עטפתי את פטמותיו בשפתיי המלאות והרטובות
והתחלתי משחקת בהן עם לשוני החלקלקה והארוכה, מלקקת ונוגסת
בעדינות, בתנועה מעגלית ושובבה שילבתי בפעילות גם את חתיכת
המתכת שהייתה תקועה לי באמצע הלשון.
הוא נאנק. אני חייכתי מרוצה.
לפתע הוא הפך אותי באגרסיביות מבורכת על גבי, נהנה מהבעת פניי
המופתעת, שלח שתי ידיים נרגשות לכיוון מכנסיי והפשיל אותם.
למול עיניו נתגלה החוטיני השחור הקטן שלבשתי. הוא לא נשאר
מספיק זמן כדי שהוא יוכל להתייחס אליו מעבר ל"שלום, שלום".
הוא התיישר מעט, הביט בי שוכבת על המיטה, מתפתלת מהנאה
מהציפייה להרגיש אותו בתוכי, קרני הירח נשברות על גופי הלבן
כמו רסיסי שלג ביום חג המולד, הוא כל כך חיכה לרגע הזה וגם
אני.
הוא המשיך להביט בי, מוריד את מכנסייו לאט לאט חושף אגן
מצוייד.
הוא רכן מעליי, מנשק אותי בלהט, עובר לחזה, לפופיק ויורד מטה.
לא משאיר סנטימטר אחד מגופי יבש.
בו בזמן שאני שלחתי את ידיי המיומנות לכיוון איברו הזקור ששמח
לפגוש אותי, ממש דקות ספורות לפני שהרגשתי איך הוא נכנס לתוכי,
פוגש דברים שהוא לא חשב שקיימים, חשבתי לעצמי: "אם זו לא יציאה
מהמסגרת, אז מה זה?"