ישבתי מול ההוטמייל.קום ובהיתי. סיימתי לקרוא את כל המייל
הארוך הזה שמספר לי בהתרגשות על הערב המוזר ההוא בתאילנד. הוא
השתכר עד אובדן הכרה ומצא את עצמו כעבור כמה שעות במיטה שהוא
לא מכיר, רטוב עד העצם והארנק פרוש על השולחן, רטוב כולו גם.
'נפלת לנהר כי הסתכלת פנימה וראית את עצמך' סיפרו לו כמה
בריטים אחרים שעברו במקום. 'זה היה מחזה מצחיק לגמרי אח שלי'
הם המשיכו והא רק תפס את ראשו שצעק בכאב עז 'אידיוט'.
פלטש תמיד היה מצחיק נזכרתי לעצמי והמשכתי לחייך מול המייל.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי אותו...
"חבר שלי מגיע מניו זילנד מחר לאיזה שבועיים" אמר מאט וחייך את
החיוך הדבילי שלו. אותו חיוך שחייך בכל פעם שזמם איזה משהו
שקשור באלכוהול או סמים. "אנחנו נעשה לו קבלת פנים חמה, אהה?"
המשיך.
אני רק חייכתי, תוהה איזה חבר יגיע הפעם ואם אני בכלל אצליח
להבין מה אומר עם המבטא הבריטי הכבד שלו.
למחרת התעוררנו כהרגלנו ב-9 בבוקר, התיישבנו בחדר הטלוויזיה
הגדול וצפינו במרתון של "סימפסון" ואחרי זה קצת "חברים".
מאט התרומם ב-12:40 מהספה וסימן לי עם היד לבוא אחריו.
"יאללה, נוסעים להביא אותו מהשדה" הוא הכריז ותפס אותי בידי
שאחזה בניירות גלגול שיועדו לעישון הצהריים הקבוע שלי.
נכנסתי לרכב ולא התכוונתי לוותר על עישון הצהריים שלי. זה 45
דקות לשדה ואני מספיקה לגלגל ולעשן לפחות 5.3 ג'וינטים כפולים
של היידרו. חייכתי. הוא חייך חזרה אליי.
כשהגענו לשדה אני כבר חייכתי מבפנים וראיתי הכל דרך משקפי שמש
צבעוניות. ובכלל היינו כבר בתוך הטרמינל.
עברו על פנינו עשרות אנשים. אסייאתים, דרום אפריקאיים, הודים,
בריטים, עוד בריטים וכמה ישראלים שנראו אבודים מתמיד. ואז הוא
הגיע עם החיוך הענק שלו וראשו המגולח. על גבו היה תיק של כ-75
ליטר והוא החזיק בידו איזה שקית שנראתה כשק לבנים מלוכלכים.
הוא התקרב אלינו והחיוך שלו גדל (מה שחשבתי שלא יכול לקרות)
הוא שמט מידיו את השקית המלוכלכת וחיבק את מאט בהתלהבות 'איזה
מחזה מוזר' חשבתי לעצמי. 'הוא נראה כמו איזה צב שהבית שלו על
הגב שלו' חייכתי. הוא חייך אליי עכשיו.
"נעים מאוד, פלטש" אמר במבטא בריטי חמוד. "נעים מאוד, שחף"
חייכתי אליו חזרה.
הוא ירה לעברי צרור של שאלות לגבי השם שלי וניסה להבין מאיפה
קיבלתי את השם המוזר הזה.
"היא ישראלית" אמר לו מאט ולא הפסיק לצחוק. "דבר גם יותר
לאט..."
הוא הביט בי, קצת מתפלא על מוצאי.
ישבנו ברכב, נסענו חזרה להוסטל. אני חישבתי את הזמן שיש , שוב
45 דקות, עוד 5.3 ג'וינטים לגלגל וחייכתי.
הרכב התמלא עשן בשניות ובקושי שיכולתי כבר לראות את פניו של
פלטש.
קצת אחרי שהגענו להוסטל שניהם נעלמו. בדיעבד גיליתי שהם הלכו
לישון כי הם תכננו ערב מטורף.
ב-19:30, כמה דקות אחרי שיצאתי מהמקלחת עטופה במגבת שחורה
שכתוב עליה בעברית "פלפל" הוא דפק בדלת ואני פתחתי.
הוא עמד בפתח הדלת, הביט בי וחייך. בין לבין הוא מלמל איזה
משהו שאני לא נראית כמו ישראלית בכלל והוא כבר פגש כמה ואם
לשפוט לפי גוון העור הלבן שלי, הוא היה בטוח שאני בריטית.
הוא נתן לי 2 אקסטות וחייך. אני ניסיתי לסרב בנימוס אבל ללא
הצלחה.
ב20:30 כבר היינו אחרי כמה ג'וינטים וכמות בירות שלא זכרתי.
יצאנו.
מאותו רגע, יצאנו כמעט כל ערב, אני, פלטש ועוד כמה חברה
בריטים. אני ופלטש תמיד החזקנו ידיים וחייכנו, הבטנו אחד בשני
והסמקנו. והזמן עמד מלכת.
כולם כבר דיברו עלינו, שאלו איך אנחנו מסתדרים, ניסו לנבא את
העתיד והיו בטוחים שאנחנו מאוהבים.
אבל זה לא היה כך. כי גם באותם לילות קרירים, כשאני והוא חזרנו
מבילוי ונכנסנו יחד למיטה, התחבקנו כל הלילה והוא סיפר לי את
סיפורי חייו, התבגרותו ולא הפסיק לדבר על החברה שלו שמחכה לו
בבית.
"אני טס מחר" הוא אמר לי בזמן שבו עוד שתינו את הקפה שלהבוקר
וחיכנו בחדר טלוויזיה להתחלת מסורת סימפסון וחברים.
אני המשכתי ללגום מהקפה שכבר איבד את חומו לנוכח כאב הלב שלי
והרמתי עיני אליו.
"מחר? כבר עבר חודש?" שאלתי באגלית השוטפת שלי שכבר קיבלה גוון
קל של מבטא בריטי כבד.
"כן, מחר" הוא ניסה לחייך אך ראיתי ששפתיו לא נותנות לו.
יכולתי לבחור בדרך הקלה וללכת להסתגר לי בחדר או לקדוח לו כל
היום על כך שאני אתגעגע ואיזה נורא שהוא עוזב ככה את אוסטרליה
אבל במקום זה לבשתי על שפתיי את החיוך הכי רחב שלי והכרזתי
שאנחנו נבלה 24 שעות שהוא לא יישכח לעולם.
וכך היה. כבר בשעה 19:00 התקלחתי, סידרתי שיער והתאפרתי עדין,
לבשתי את החצאית הקצרה שקניתי שבוע לפני ולבשתי חולצה עם
כתפיות פתוחות "סטייל ריטה" התגנדרתי באיזה צעיף וחיוך וירדתי
למטה.
הוא חיכה שם, עם החיוך הענק והג'ינס החדש, מריח מהבושם הנעים
למרחקים, נכנס לדמי, מתערבב עם חושיי.
התחלנו את הערב בפאב הקרוב והמשכנו כל הלילה בדיסקוטק.
בבוקר אני הייתי חייבת ללכת לעבודה שמצאתי באיזה בית קפה. קמתי
ב-7:00 במיטה המוכרת כשהוא לבוש כולו מאתמול מחבק אותי בידייו
הגדולות. לא רציתי להעיר אותו אז שמתי לו על המיטה את כרטיס
הברכה שקניתי מבעוד מועד והלכתי.
ידעתי שהטיסה שלו ב-13:00 והסתכלתי על השעון באותה הדקה, לא
מאמינה כי הוא כבר בשמיים.
התחלתי לצעוד לכיוון ההוסטל כבר ב-14:30 וראיתי את מאט עומד
מחוץ להוסטל עם הגלשן ביד וצועק משהו.
הוא ראה אותי מתקרבת ודרש ממני לחייך קצת. אני רק הבטתי בו
חייכתי חיוך של שנייה והמשכתי.
הוא תפס אותי בידיי. "שחף? הכל בסדר? הוא ניסה להבין מדוע פניי
נפלו. "בואי, הולכים לגלוש, זה היום האחרון של פלטש" חייך.
הבטתי בו בשנאה קלה על כך שהוא מזכיר לי שפלטש כבר לא פה בזמן
שפלטש נתן לי נשיקה בעורף החשוף שלי.
"היי, שחף!" הוא קרא בעודו צועד לכיוון הים. "הטיסה שלי מחר,
טעיתי בתאריך!!!" קרץ לי.
נכנסתי להוסטל ואחרי 5 דקות כבר הייתי אני, הביקיני שלי שהבאתי
מהארץ, המגבת של "פלפל" ושישיית בירות על החול הנעים.
למחרת הגיע הזמן להיפרד. אני לא הלכתי לעבודה. אכלתי עם פלטש
ארוחת בוקר טובה ואחר כך טיילנו קצת בעיר ונסענו לשדה. ישבנו
שם מחוץ לאולם הכניסה ועישנו סיגריה.
הבטנו אחד בשני ורצינו להגיד כל כך הרבה ובמקום זה שתקנו. הוא
הוציא מהכיס שרשרת קטנה עם לב וענד לצווארי.
"את מקסימה, את יודעת?" שאל והסיגריה עודנה מתנודדת על שפתיו.
הסמקתי כהרגלי.
"את חייבת לבוא לבקר אותי, אהה?" שאל.
הבטחנו אחד לשני שנפסיק לעשן וזרקנו את הסיגריות.
ליוויתי אותו פנימה ודמעות החלו מציפות את עיניי. הייתה לי
הרגשה שלעולם לא אראה אותו שוב.
הוא התקרב אליי וניגב בעזרת אצבעותיו המחוספסות את לחיי
הבהירות. "אל תבכי אהובתי, אנחנו עוד ניפגש, אמר והביט אל תוך
עיניי.
שנייה אחרי זה חום נעים הציף את גופי, מדגדג את קצות אצבעותיי,
גורם לי לשמוע את הדופק שלי מהדהד ברחביי הטרמינל.
הוא סחף אותי מעל רגליי באותה הנשיקה שחודש שלם חיכיתי לה.
המשכתי לעמוד כך עוד כמה דקות שלמות, מתבוססת בחום הנעים הזה,
נהנת מכל רגע ומתחילה להאמין. באהבה, בגורל, באלוהים, בהכל.
אחרי 3 ימים הוא כבר שלח לי מייל שהוא מתגעגע כל כך, שהוא לא
מפסיק לחשוב.
עניתי לו.
אחרי שבוע הוא כבר התקשר ודיברנו.
עם הזמן אני חזרתי לארץ והוא נפרד מהחברה שלו. אמר שהוא מחכה
לי. שהוא רוצה להיות רק איתי. שלא עובר יום בלי שהוא חושב עליי
ולא עובר לילה בלי שהוא חולם עליי.
קבעתי טיסה ללונדון, כדי לראות אותו וסוף סוף להגשים את החלום
ולהיות יחד.
שבועות לפני הטיסה התרגשתי כולי, מחכה בציפייה לאותו הרגע.
הוא אמר שהוא גר די קרוב לתחנת רכבת והוא יבוא על אופנים לפגוש
אותי ויגיד לי על איזה אוטובוס לעלות כי אני עם תיקים גדולים.
אני התעקשתי שיבוא לקחת אותי מהתחנת רכבת המרכזית כי אני בטח
אלך לאיבוד עם כל הרכבות התת קרקעיות הללו שיש בלונדון.
כל הטיסה ישבתי וחשבתי עליו. הבטתי בתמונות שהבאתי איתי מהארץ
כדי להעלות יחדיו זכרונות. הבאתי מלא שטויות קטנות שקשורות
לישראל כדי שילמד קצת על המדינה שלי חוץ ממה שהוא רואה כל היום
בטלוויזיה - כל הפיגועים והמלחמות הללו.
נחתנו. אני לקחתי את האנדרגראונד לכייון התחנה המרכזית והוא
היה בדרך אליי.
פתאום כבו האורות לרגע ונדלקו חזרה.
כולם הביטו אחד בשני ואני בעצמי עם התיק הענק שעל הגב שלי.
הרגשתי שמשהו רע קורה.
כעבור שבוע חזרתי הביתה, מוקדם מהרגיל.
ההורים שלי חיכו לי בשדה, מחבקים אותי באהבה הכואבת שלהם,
מלווים אותי לאוטו.
בבית פירקתי את התיק הגדול, מוציאה את המזכרות שהבאתי איתי
מישראל ואת התמונה שלו מחייך אליי.
ישבתי והדלקתי CNN, הם עדיין דיברו על הפיגוע הזה ברכבת התחתית
של אנגליה בשעת בוקר, על כל האנשים שהלכו לעבודה, לטיולים,
לבילויים ועל אותו בחור צעיר שהלך לקחת את אהובתו משדה התעופה
ולעולם לא יראה אותה שוב.