"את משקרת לי ואת משקרת לעצמך!!!" הוא צרח מצידו השני של החדר,
מביט בי בעיניים נוצצות משנאה, מקנאה, מאהבה בעודי יושבת על
הרצפה, מכופפת, מנסה לעצום את עיניי ולהגיע למקום אחר.
"אני שואל ואני שואל בפעם האחרונה" הוא המשיך, מנסה ללא הצלחה
לדבר בטון רגוע יותר ולא לצרוח בקולי קולות אבל קולו לא ממש
הקשיב לרצונו והמשיך לרעוד.
"פגשת אותו או לא?"
דממה, הוא חיכה לתשובה למרות שהוא יודע מה היא, אני לא רציתי
לענות כי אני כבר יודעת שהוא יודע מה התשובה ומה אני מתכוונת
להגיד.
רק ישבתי שם והבטתי בו בעיניים גדולות, מבריקות מדמעות וחלולות
מרגש.
"אייל, אתה לא מבין..." ניסיתי להסביר אך הקול שיצא לאוויר היה
חלש, לא בטוח לעצמו ורועד, בדיוק כמו הקול שלו כשהוא צועק עליי
אבל רק הרבה יותר שקט.
"אני לא מבין? אני??" הוא צעק ועכשיו הוא גם התחיל להשתולל,
מעיף את המאפרה שהייתה על השולחן, נקייה ומבריקה  כי לא נגעו
בה כבר הרבה זמן מהשולחן והיא נפלה לרצפה והתנפצה לרסיסים
קטנים של שקט.
"את רואה?? זה הכל בגללך!" הוא המשיך בצעקותיו "תראי מה את
גורמת לי לעשות!!!"
התכופפתי לאסוף את שברי כבודי מהרצפה, נזהרת לא להיחתך
מהרסיסים הקטנים של המאפרה וממש לפני שהגעתי לרסיס האחרון הוא
תפס אותי בכתפיי והעיף אותי אחורה בחוזקה. נחבטתי בקיר לא לפני
שנתקלתי בקצה השולחן שדאג להשאיר מזכרת יפה על מותני הימני.
לרגע הרגשתי כאילו אני במקום אחר, בלונה פארק אי שם באוסטרליה
הרחוקה, יושבת ברכבת ההרים הגדולה שכל כך רציתי לעלות עליה אבל
במשך כמה חודשים רק הבטתי בה מרחוק עד שאזרתי יום אחד לקום
ולעלות עליה. הרגשתי איך אני יושבת בכיסא, חגורה והסיבוב
מתחיל, הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת מציפייה בכל עלייה שאני
יודעת שאחריה תהיה הירידה המהירה, הכאבים בחזה והדופק המהיר
בכל פעם שאני רואה עוד לופ מתקרב.
אבל לא הייתי שם, עכשיו פשוט הייתי צמודה לקיר, כל גופי כואב
מהמכה שחטפתי בגלל ההתנגשות העצומה של גופי שלא היה מוכן בכלל
למול קיר הבטון הגדול שבפינת האוכל שלנו.
הוא הסתכל עליי, מביט בי המום, משחזר בראשו מה הוא הרגע עשה.
פניו הפכו ללבנות, עיניו התחילו להתמלא דמעות.
הוא התיישב על הכיסא באותה פינת אוכל ארורה, והביט בי. מפחד
להתקרב או לגעת.
"אני מצטער מאמי..." הוא אמר, "אני לא התכוונתי, את חייבת
להבין..." הוא המשיך ואני כבר לא הקשבתי. "אני לא... את יודעת
שאני אוהב אותך..." הוא לא מבין שאני כבר לא אשאר פה יותר "זה
בגלל שחשבתי ש... את יודעת...".
התרוממתי בזהירות מהרצפה, מרגישה איך גופי מנסה לשכוח את המכה
שספג ולהמשיך הלאה.
"אל..." אמרתי לו והמשכתי לכיוון החדר.
בשנייה שעברתי אותו הוא תפס בידי, משך אותי אליו וחיבק. אני לא
יודעת מה כאב לי יותר, המכה שספגתי או החיבוק שלו.
ישבנו כך בערך 5 דקות בלי לזוז, הוא חיבק את גופי ובכה ואני
ישבתי עליו ובהיתי בחלון.
למחרת בבוקר קמתי, גופי עדיין כואב מהמכה והתלבשתי ללכת
לעבודה. אייל עדיין שכב במיטה, עיניו עצומות ומחשבותיו נדדו
למרחקים.
תוך כדי שהתלבשתי הבחנתי בחבורה גדולה על מותן ימין, חייכתי
לעצמי וחשבתי כמה אני אוהבת צלקות, כמה אני אוהבת את המכות
הכחולות שלי, את האדומות ואת השריטות הקטנות.
מה שכן, הייתי קצת עצובה, אחרי הכל המכה שהוא החטיף לי לפני
שבועיים הייתה הרבה יותר טובה, היא השארה לי מזכרת של 3 תפרים
מעל גבה ימין.