זה נוראי!
שוב היא חיה את חייה כאילו מעולם לא היה קיים
שוב עבר עוד יום והיא... סתם.
הכל סתם!
הוא כבר לא יכול לכתוב, לא יודע...
מתוסכל, עצבני, מתרגש, בוכה.
הוא מנסה להתגבר אבל כל הרגשות שמציפים אותו פשוט נאטמים בדרך.
פתאום אין רגשות ואין על מה לכתוב. פתאום כבר אין מה להביע
וההבעה הופכת סתמית.
עוד מילים חסרי משמעות. כמו אותן גיבובים חסרי קצב שנהגה
להשמיע. עכשיו הגיבובים כבר בעלי משמעות, אך המילים...
ושוב אותו חיבור בלי כוונה: למה הוא מתכוון? למה זה שייך? איך
זה מתקשר? הוא מתקשר... היא לא.
שוב היא חיה את חייה כאילו מעולם לא היה קיים.
עוד עבר היום בלי מגע, נגיעה, טאץ' מאושר אם יבחר. עוד מחשבות
פרסום בראשו ולמה?
פה הלחץ, שם החוסר, בצד השני הביחד ופה זה שוב חסר. נגיעה של
יום ויומיים לא. תעבור הנגיעה והוא יחכה לבאה.
כל כך חסר, כל כך אין. רגשות, אהבות, תכונות שאוהב. בינתיים
אין לו רשיון לאהוב - זה מה שמפריע.
זה פוגע מפנים, אני יודע.
זה שוב אותו האור שתמיד ליוה את המלודיה הנהדרת והמוכרת. שוב
מראה תאילנדי מוכר ושוב נגמר היום.
שוב היא חיה את חייה כאילו מעולם לא הייתי קיים.
ושוב...
שוב בכיתי בסוף יצירה חסרת משמעות. |