מי נשאר אחרון (הבלאנש)
אחרי שדיברתי איתך בטלפון, שמתי את הדיסק והלכתי לנסות לישון.
62 דקות - יש לי שעה לישון עד שאנ יצריך להתארגן ולצאת. לפני
שעליתי הביתה, אריק אמר לי שלא נראה לו שיש לו כוח לעבור לקחת
אותי.בחיים לא שמעתי אותו אומר שאין לו כוח. אני רגיל כבר,
שכמו חבילה עוברים ולוקחים אותי, אז כבר חשבתי שאני לא הולך.
לא לוקחים - לא בא. הוא אמר לי "חבר שלי ליאור גר לידך, בהרמן
כהן, הוא יקח אותך". רק בצהריים אריק סיפר לי שליאור הזה רוצה
לקנות חצי קילו גראס.
הלכתי לנוח וביקשתי מהטלפון שיצלצל רך ועדין, שיעיר אותי עוד
שעה. היה כבר קטע 4 וחשבתי מה יהיה עם הטיול מחר עם זיו וחברה
שלו, וששכחתי את המאמרים של ענת בדשא. הקשבתי והקשבתי  וראיתי
שאני לאנרדם, אח"כ היה נדמה לי שנרדמתי.
הטלפון מלמל בקטע 9. אריק כבד ודכאוני אמר לי "אנחנו באים לקחת
אותך". אז התחלתי להתארגן לי, להתרחץ, וכשיצאתי מהמקלחת הם
הגיעו. שרון ואריק לא נראו משהו. שתקנו כל הדרך. אריק עצר
בפיצוציה לרד בול. כשהגענו הלכתי עם אחותי לכניסה של המועדון,
אריק אמר שהוא כברבא. איסי, חבר שלהם מהתיכון, חצי מועדון שלו,
ראה את אחותי וחייך נורא. ישר רואה את אחותי נותן להנשיקה,
והיא אמרה "זה אחי הקטן".
עמדנו בחוץ, מחכים לדוד ורונן. אחרי שניה הם הגיעו, כמו השמן
והרזה, דוד גבוה ורזה, כל הפנים שלו חיוך, ורונן הדב, 90 קילו
בנוי חזק, עם כובע על הראש כמו תייר אמריקאי והוא בכלל רוסי.
איך שהם מגיעים, מכניסים אותנו ורושמים אותנו. זאת שרשמה היתה
אחותו הקטנה של אבי גנדי, שהיה איתי בכיתה א' ו- ב' עד שהם
עברו דירה. אני זוכר איך הוא היה קונה את החברים שלו בכסף,
והיה לו מבטא צרפתי כזה, לא יודע מאיפה. עד שהיה את הבלאגן של
המגרשים. הם מכרו כמה פעמים כל מגרש, ואז עלו עליהם ואברהם
גנדי שרף את עצמו בבריכה. אה, בעצם זאת היתה אחותו של איתמר,
בכלל לא קשור לגינדי, אבל הוא גם היה קונה את החברים שלו בכסף.
אחותו הזאת, לא יודע איך קוראים לה, אבל היא נראתה אותו דבר
כמו כשהיתה קטנה, רק בגדול. יותר גוף, יותר כתפיים, יותר אף,
יותר עיניים, אפילו אותו שיער חלק וקשה אבל הרבה יותר, כאילו
הוא מכסה לה את כל הגוף כמו שימשיה למרות שכל הפנים שלה היו
חשופות. קצת מוזר. היא שתקה והמבט שלה היה עצוב, או שרק היה
נדמה לי.
קיבלנו כרטיסים מאחותו הקטנה של איתמר  שגדלה, ונכנסנו. בכניסה
הפנימית, אחרי ששילמנו, עמד דורמן בריון עם שרירים נפוחים
וגופיה לבנה והחתים את היד שלנו. אפילו שלא היתה לי סיבה לפחד,
פחדתי ממנו.
"יחסית ריק", אריק אמר.
נעמדתי בכניסה והסתכלתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ראיתי
מדרגות אז עליתי. למעלה היה בר כזה עגול שלא ראו מה יש באמצע,
כי הקיפה אותו חומה של אנשים לבושים יפה. יפה מדי אולי. היתה
מין רחבה כזאת עם ספות וכריות, גם שם לא ידעתי מה לעשות, אז
נמרחתי על אחת הספות, לשניה. לא מסתכל על שום דבר ושום דבר לא
מסתכל עליי. דוד בא ושאל אותי "מה אתה רוצה לשתות?". "ערק",
עניתי. דוד השתיין הזה, כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, או שהברמן
מכיר אותו כבר, או שבסוף הערב, אם הברמן לא מכיר אותו, אז הוא
מתפעל מכמה הוא שותה. יש כאלה ברמנים שרוצים לשבור אותו
ומוזגים לו כמויות. אבל המרוקאי הזה לא נופל אף פעם. הוא לא
אוכל כמעט, אבל תמיד שותה. אני משתגע כשאני חושב איך בכלל הוא
חי, איך הגוף שלו עוד זז. אני נמעך אחרי עשירית מהכמות שלו.
"ערק? מה אתה רציני? איכס, איך אתה יכול לשתות זה?"
"כן, ערק"
"אולי וויסקי או וודקה? למה ערק?"
"התרגלתי כבר"
הוא השתכנע והלך לבר, תמיד הוא דואג שכולם ישתו, כמו שיש את
אלו שעומדים בצידי המסלול מרתון עם כוסות מים, אז ככה הוא תמיד
דוחף איזה כוסית וויסקי או בירה לכולם.
התחלתי להסתכל מסביב, הרגשתי קצת טמבל שאין לי עם מי לדבר
ושאני לא יכול לעשן כי אני בכלל לא מעשן. אם היתה לי סיגריה
ביד, הייתי מרגיש יותר פרודוקטיבי ונרגע, כאילו אני לא לבד,
אני עם הסיגריה שלי. פתאום את מי אני רואה על הבר? נו, מי
הברמנית? איזה מוזר לראות אותה על הבר, ממש בנוכחות אחרת,
גופייה עם מחשוף וציצי גדול. קרן, השותפה של מירית. ידעתי שהיא
נחשבת כוסית, אבל ישר נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותה. היא
באה לים עם מירית. היינו בתיכון אז, ולא הכרתי את שתיהן, אבל
כשראיתי את קרן הייתי בטוח שהיא כל כך מכוערת. בלונדינית
ומכוערת. בלונדינית ומכוערת זה הרבה יותר נורא מסתם מכוערת.
היו לה המון ברזלים על הפנים כדי לישר לה את השיניים או משהו
כזה, אני פשוט זוכר גוף רזה עם ברזלים. לא ראיתי אותה מאז אותו
יום בחוף, ואז יום אחד  אני ומירית שוכבים במיטה, פתאום מירית
אומרת לי "קרן הורידה את הפלטה ועכשיו היא כוסית". ביום בהיר
אחד, כמו קסם. סיפור הברווזון המכוער, כאילו היא ממש ביקשה את
זה, ומישהו הגשים לה את החלום. אח"כ באיזה מסיבה בבית ספר
ראיתי אותה. לא סתם נראית טוב, כוסית. העיניים שלה פתאום נהיו
יותר כחולות בלי הברזלים. היא באמת היתה כוסית אפילו בקנה מידה
עירוני. ידעתי את זה, אבל בכל זאת בשבילי היא נשארה עם ברזלים
על הפנים. היה לה אז חבר מדובדבן, מאלה המיומנים, השותקים,
החזקים ששולטים בעניינים. יעני כזה. מירית היתה רק מספרת לי
עליה, לא הייתי רואה אותה אף פעם, אפילו שהיא גרה שני מטר
ממנה. היא הייתה מספרת לי שקרן לא גומרת, לא משנה מה חבר שלה
היה עושה, עד שנמאס לו לנסות, נראה לה.
הלכתי לבר ואמרתי לה שלום, הרגשתי בעניינים לרגע.
"אה שלום" היא לא רצתה לדבר, לא משהו נגדי, פשוט כל מילה שהיא
אומרת, מיותרת בשבילה. אמרתי לה שאני עם אחותי ובעלה, וקשקשנו
עוד כמה דברים מיותרים מבחינתי ולמזלי גם מבחינתה. היא חזרה
לעבוד. הלכתי לדוד ודבר ראשון שהוא שאל אותי היה "תגיד לי,
מאיפה אתה מכיר אותה?"
"היא שותפה של חברה שלי לשעבר"
"איזה כוסית!"
חייכתי והוא אמר שאין ערק, מקומות בלי ערק בכלל גורמים לי
להרגיש לא בנוח. בסוף הוא דחף לי וודקה עם אשכוליות. הסתכלתי
על הברמנית השניה שנראתה כמו מין חיית טרף. חולצה לבנה שפתוחה
בצדדים, שיער חלק ארוך, גבוהה ורזה. היא רוקדת באמצע הבר נמתחת
ונמרחת, זורקת ידיים לכל הכיוונים. כולם הסתכלו עליה, שוב פעם
לא הבנתי מה אני עושה שם, כאילו כולם נושמים בלי בעיה, ואני לא
מצליח לנשום את החמצן של המקום. בכל זאת ניסיתי להיראות נינוח.
חזרתי לספות והתיישבתי. לפחות עכשיו היתה לי את הכוס להצמד
אליה. כשהתישבתי המכנסיים התרוממו לי כי הרגליים שלי ארוכות,
והרגשתי איך הגרביים הלבנות שלי בולטות. אוף, אם המכנסיים
מתרוממות עד שרואים שכתוב על הגרביים  HIKE במקום NIKE, אז
כולם יודעים שזה גרביים שאמא שלי קנתה לי בשוק וישר אני מרגיש
שחשפו אותי.
דוד בא והתיישב לידי והתחלנו לדבר קצת, לא חושב שאפשר לקרוא
לזה דיבור, כי אני לא זוכר אף מילה, וכן דווקא הבנו אחד את
השני. ראיתי את שרון עושה לי שלום מהפינה, בגלל קיר היא לא
יכלה לראות את דוד והוא לא ראה אותה. דוד לא הבין למי אני
מנופף  ולמה פתאום קמתי והלכתי. התיישבתי עם  אחותי שאומרת
שהיא אוהבת לשבת ולהסתכל על אנשים יותר מאשר לרקוד. הסתכלנו על
הבר ואמרתי לה שזאת קרן שותפה של מירית.
"מה? לא יכול להיות."
אמרתי לה שהיא ממש לא נראית ככה בבית כשהיא עם הבגדים שלה
מהודו. ככה פה על הבר היא נראית מישהי אחרת.
ישבתי קצת עם אחותי. מישהו התחיל לדבר איתה. תמיד מתחילים עם
אחותי. צריך להיות אריה כמו אריק כדי לשמור עליה. אם הוא לא
לידה, אז ישר יש לו איזה חבר שמחליף אותו. חבר מחליף חבר,
בתורנות. איסי
הגיע ועמד מולנו, שמן מחייך. הערב היה יחסית ריק, אחותי גם
אמרה, אבל איסי חייך.
"זה האח הקטן שלי" בפעם השנייה הציגו אותי לפניו.
"פילחת אותו? אה?" כאילו אני בן 18 או משהו כזה. אחותי גדולה
ממני בשש שנים אבל בד"כ חושבים שהיא
אחותי הקטנה. זה מוזר לי. בערב פסח אחד, בן דוד שלי ראה אותי
יושב לידה ושאל אותה אם אני חבר שלה. הוא מנותק כזה. אייל.
אייל לא אוהב את הודו, למה על היום הראשון שהוא הגיע גנבו לו
את התרמיל והכל. הטייל המנוסה הזה, בהודו ישר אכלו אותו. הוא
אחד שנכנס ראשון למדינות איך שהן נפתחות. בצ'כוסלובקיה, הפקיד
בביקורת דרכונים אמר "זה הדרכון הישראלי הראשון שאני רואה".
פעם אחת, בתמימות של מגלה עולמות, הוא ירד מהרכבת שנכנסה
למוסקבה, עוד כשהיה אסור להיות ברוסיה בכלל, הוא התגנב והלך
לראות את הכיכר האדומה. הוא עמד שם לבד מול הקרמלין. הוא היה
ראשון גם בקובה. הוא גר חצי שנה בקז'חסטן. עזר לאיכרים שם. גם
שם, ביום הראשון שהם הגיעו, גנבו להם את כל הדברים. אז שמו להם
שומר. השירותים שלהם היו בחוץ והם ביקשו שישימו להם שירותים
בבית, אבל הקז'חים לא הבינו מי רוצה לחרבן בתוך הבית שלו.
אמרתי לאחותי "אני הולך להסתובב קצת".
ירדתי למטה, היה שם עוד בר והאנשים שם נראו יותר רציניים, מאלה
שגם רוקדים ולא רק יושבים. נעמדתי ליד רמקול גדול שהרעיד אותי
עם בס. איזה מנחה מהטלוויזיה הסתובב בין האנשים, הוא נראה
פתאום כל כך עלוב, מחפש קשר עין. החלטתי לשים קץ לשעמום.
חיפשתי בכיס של המכנסיים עד שמצאתי אותה, המגולגלת שלי. שמתי
את הוודקה עם אשכוליות שלי על הרמקול, צילמתי בראש איפה הכוס
נמצאת ויצאתי החוצה. הסתובבתי קצת עד שמצאתי ספסל בגן ציבורי
של ילדים. התיישבתי על המשענת ועישנתי. שקט. חזרתי למועדון.
רציתי להכנס מאיפה שנכנסנו בהתחלה, אבל השומר לא פתח לי, עד
שאזרתי אומץ וביקשתי להכנס כי כבר היתה לי חותמת על היד. הוא
אמר "לך מהאולטרה!". אז הלכתי מהצד לאור הסגול. על היד שלי
פתאום זהרה המילה "שישי". והשומר הסביר לאיש שישב שם "אתה
רואה, זה מה שצריך להיות כתוב היום". לשניה הרגשתי כמו אייל.
דבר ראשון שעשית כשנכנסתי היה לרוץ לכוס שלי. לקחו אותה. פתאום
הייתי יתום, הכי בודד בעולם. קודם הייתי יכול לדאוג לכוס,
מספיק שאני מחזיק אותה, זה כבר כאילו אני עושה משהו. ממש בת
זוג. התקרבתי לרמקול, נשארו רק עקבות שלה, שלולית קטנה ועגולה
במקום שעמדה. אני אתגבר.הכל בפנים נראה לי אחרת פתאום. יפה
יותר, מעניין יותר. הסתכלתי באומץ על רחבת הריקודים שהתמלאה
באנשים. הרגשתי כאילו אין לי כבר מה להפסיד אחרי שלקחו לי את
הכוס, כמו קפטיין קירק  מאנטרפייז. TO BOLDLY GO WHERE NO ONE
HAS GONE BEFORE חתכתי בין האנשים ונכנסתי ללב הרחבה. חיפשתי
לי מאורה, מצאתי פינה והורדתי את החולצה העליונה. הסתכלתי על
הרחבה מבחוץ, עם המוסיקה הכל הסתדר נכון, התאורה והאנשים.
התחלתי להתנועע לי. הרגשתי בסדר /לא בסדר / בסדר/ לא בסדר.
פתאום התחלתי ליהנות נורא מהמוסיקה וניסיתי למצוא ריקודים
חדשים. הרגשתי טמבל / לא טמבל / טמבל / לא טמבל.
יצאתי מהרחבה והתחלתי להסתכל עוד פעם מהצד. פתאום שמתי לב שאני
ליד העמדה של הדי ג'יי. עניין אותי לראות מה הוא עושה שם.
נעמדתי בצד בדיוק על המכונה של העשן, כל פעם שהוא התחיל לסובב
כפתורים ולהכנס עם קטע חדש אז העשן יצא. הייתי אפוף ולא ראיתי
כלום. חשבתי שהוא זורק עליי מסך עשן בדיוק בקטע של העברה.
ראיתי שני פטיפונים, ושלושה אורות שזזים לפי הקצב. אחרי כמה
זמן הבנתי בערך מה הולך שם.
בלי בעיה אני יכול להיות דיג'יי.
הופ. הוא קלט שאני מסתכל עליו.הדיג'יי הסתכל עלי מסתכל עליו.
הוא בטח חשב שאני מעריץ שלו או מישהו שמנסה ללמוד ממנו. הוא
התחיל לעשות עלי קצת שוויצים. כל פעם שהוא החליף תקליט הוא
הסתכל עלי לאישור או שאני ארשום או משהו כזה, כאילו אני מבין.
הוא היה לבוש בג'ינס, נעלי ספורט והחולצות הצמודות האלה של
ארסים. היה נדמה לי כל הזמן שמנצנץ לו משהו מהצוואר אבל לא
הייתי בטוח. בטח סתם השלמתי לו את הדמות. הוא עמד ככה בין
פטיפונים, וכשהוא מסובב את הכפתורים אז הוא משרבב את השפתיים,
רוכן, מכוון את המהירות בצד אחד כדי שתתאים למהירות של השני.
הידיים על הכפתורים והפיידרים, השפתיים מופשלות קדימה. זה
הצחיק אותי, כי זה הזכיר לי שכן שהיה לי, שהיה מוציא לשון
כשהוא היה מרביץ חזק.
אז ככה הוא עמד עם סיגריה בפה, הולך לבחור תקליט, מדפדף
בתקליטים במקצוענות. בצורה יפה, מוציא תקליט וכאילו מראה לי
אותו, ואז שם אותו על הפטיפון בתנועות של ארס, בסטייל כזה שבטח
אין אף דיג'יי בחו"ל שזז כמוהו. נזכרתי בחבר הכי ארס שהיה
לאריק, גבי. הוא הכי כבד שאי פעם יצא לי להתקרב אליו. הוא לא
פחד מכלום והוא עישן כל הזמן. אפילו כשהוא נכנס לים הוא היה
מחזיק סיגריה ביד ומרים אותה גבוה שלא תרטב. בינתיים הוא נסע
לניו יורק אחרי שהוא כבר לא יכל להיות יותר בבלאגן של המשפחה
שלו בארץ. עכשיו הוא סיסי ניו יורקי. עצוב. נזכרתי בגבי כי אם
הוא היה דיג'יי, אז הוא היה מתנועע כמו הדיג'יי הזה, עם
האוזניות על אוזן אחת, העיניים שמצטמצמות בגלל העשן של הסיגריה
שתקועה לו בפה, כשהוא מסובב כפתורים עם שתי הידיים. היה לו
כיפוף קל של הברכיים, עפעפיים חצי סגורים ומבט הכי אדיש, כזה
של שולט בעניינים.
חיכיתי למעברים כי שם היתה כל העבודה. הדיג'יי שומע באוזניות
את התקליט שהולך להיכנס ומתחיל להתאים את המהירות שלו לתקליט
שהתנגן, כמו עבריין שדופק על לוח שש בש, הוא דופק בתנועות
אדישות על הפטיפון כדי לכוון את המהירות. שלוש הנורות מתחילות
לזוז באותו קצב. הוא מחכה לרגע המתאים, מרים את הראש להסתכל על
האנשים ושולח שפתיים קדימה. ברגע של המעבר הוא מתרכז יותר, זה
מצחיק לראות אותו מתרכז, כאילו התלמיד הכי מופרע בכיתה פותר
תרגיל בחשבון. ידעתי שהולך לבוא מעבר, הרגשתי אותו.
הסתכלתי על הידיים שלו טוב טוב, זה התחיל להבנות לאט לאט, ואז
הופ! כל העשן יצא ואני הייתי בתוכו. כשהעשן התפזר קצת הבנתי
שאני בקטע חדש. לא יכולתי להרגיש במעבר.התחלק יפה.
יש מעבר טוב, יש מעבר לא טוב. בפעמים הראשונות לא שמתי לב איך
הוא עושה את זה. אחרי שהבנתי חשבתי שבלי בעיה גם אני יכול.
אופוריה של רגע אחד. הסתכלתי עליו ועל האנשים ולא יכולתי לסמן
עדיין קבוצת אנשים בולטים. דוד בא ושאל  "מה אתה רוצה
לשתות?".
"משהו שיעיר אותי" עניתי.
אריק בא אלי, אז סיפרתי לו על הדיג'יי, להוכיח שאני עושה משהו
ולא סתם עומד. הוא נתן לי בקבוק בירה והתחיל שוב לרקוד עד שהוא
נעלם. התחילו להגיע כל מיני טיפוסים.
ז'קט כחול עם כל מיני מדבקות תפורות עליו הסתיר לי את הרחבה.
הוא נעמד עם הגב אלי, היו לו משקפי שמש כאלה של שנות השמונים,
והוא היה עסוק בלהסתכל ימינה ושמאלה, וללעוס מסטיק עם חצי חיוך
של נצחון. הוא בא לתת כיף לדיג'יי, לא שמעתי אבל זה היה בטח
סוג של "אחי אחי". נראה שהדיג'יי לא אוהב אותו כל כך, הוא בכלל
נראה שלקחו אותו משינקין של שנות השמונים, אז היה מגניב
להיראות ככה. הייתי בטוח שכולם חושבים שהוא מצחיק.
אחד לבוש שחור, הכל שחור, הלך מולי. מקדימה נראה שיש לו שיער
כרגיל וכשהוא עבר ראיתי שמאחורה הכל קרחת. הוא התנועע כמו זה
של "אני ושולה בחצר", גוסטב משהו. נראה מלך חיי הלילה של שנות
השמונים ועכשו עדיין חושב שזה ככה. התחתן בטח עם איזה דוגמנית
ואחר כך התגרש. ראיתי את הקרחת שלו מסתובבת.
מלך חיי הלילה של לפני הרבה זמן לא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא
הסתכל לי בעיניים. בהתחלה זה הצחיק אחרי זה רחמתי עליו. באמת.
זזתי קצת ברחבה אבל יותר חשבתי על עצמי זז. רונן התייר
האמריקאי הגיע, זזנו נורא שונה. העדפנו לא להסתכל אחד על השני,
כל אחד היפנה חצי כתף, כאילו אומר בסדר אני פה איתך אבל אני לא
כל כך רוצה.אריק הגיע והתחיל לרקוד. הוא היה שיכור ונראה מאוד
שמח.  מאוד שמח.
"שתית?" הוא שאל
"שתיתי קצת"
חזרתי לעמוד ליד העמדה של הדי. ג'יי. הז'קט הכחול נכנס לעמדה
והתחיל לשחק עם האורות. מתאים לו פה
מתאים לו שם, אז המאנייק הוציא עלי עשן שאני לא אראה מה הם
עושים שם. הם הסתכלו עלי כמו על איזה
כלב בפינה, מי זה?
לפני העמדה רקד אחד גבוה עם זקן צרפתי וחולצה אפורה עם שרוולים
אדומים. הוא עמד באור עם עיניים פתוחות וביקש מהדיג'יי הארס
הזה שינמיך, כאילו זו מסיבה באולם ספורט של הבית ספר.
הארסדיג'יי אמר כן, אבל לא הנמיך, פסיכולוגית זה עבד. כמו אמא
שלי שלוקחת שלוק אחד מהיין ואחרי שניה אומרת "כבר יש לי
סחרחורת".
אחת מהפרחות הגדולות באה אל הדיג'יי, הוא נתן לה נשיקה. לא
יכולתי לשמוע מה היא אומרת רק את הצתפצפות של הקול שלה. בטח
שטויות. עשיתי כמו ג'ון קליז כאילו מחזיק עיתון לא מסתכל ולא
שומע אבל מקשיב. לא הצלחתי לשמוע כלום חוץ מהצפצופים שלה.
פורמליסטי.
עלה אחד שממש לא נראה זוהר, כמו סאונדמן שמנגן בגיטרה, כאילו
עכשיו יצא מהנח"ל. הדיג'ייארס הסביר לו משהו והתחיל להתארגן
לרדת. הוא שם קטע אחרון חזק, והז'קט הכחול אמר לו משהו, לא
שמעתי אבל זה נשמע כמו "סאחטן על הסיומת". הדיג'יי ארס הסתכל
לי בעיניים ויצא מהעמדה.
הדיג'יי החדש היה אנמי, נראה כמו סתם אחד שעושה את העבודה.
הוא דפדף בתקליטים כמו ספרן בספריה, כמו פקיד שמחפש בין
התיקיות. הארס נתן את הנשמה, גם כשחיפש בתקליטים הוא עשה את זה
בסטייל. לא בא לרקוד כשהפקיד בעמדה, פחות אנרגיה. התחלתי לסמן
דמויות. הראשון שנעמד מולי היה גוץ שרירי בלי חולצה, שיער
בלונדיני ארוך, זז כמו גמד שהולך לשבור חומה עם פטיש גדול. הוא
נראה כמו RAVER אוסטרלי שבא לתת בראש. לא רציתי להתקל בו עם
הקעקוע הגדול שלו.
בצד שמאל עמד אחד שעשה עם האצבעות שלו כמו אקדח, הגוף כמעט בלי
תנועה רק מרים ומוריד את היד שכולם יראו שיש לו אקדח. לבוש
מעיל עור ארוך ונראה כמו שריף, דואג שהעניינים ימשכו כרגיל,
בלי בעיות.
ראיתי אחד קטן עם שיער ארוך, עוד כשהיה ליד הבר היה לו מבט
מלוכלך בעיניים כשהוא דיבר עם מישהי. ועכשיו, מתחיל להיצמד
בתנועות כבדות למישהי אחרת בכלל לא בקצב של המוסיקה, הוא נראה
יותר עלוב.
הדיג'יי ייבש את אנשים, והרחבה התחילה להתרוקן. הנצמד הקטן עם
המבט המלוכלך בעיניים, נדבק מקדימה למישהי נורא רזה וגברית,
שהיתה צמודה מאחורה לחברה שלה עם מכנסיים לבנות צמודות שהתגפפה
מקדימה עם חבר של הנצמד הקטן. סנדוויץ' מקולקל, סדום ועמורה.
הרזה הגבוהה שנתנה לנצמד הקטן לגעת בה הסתמנה
ככוכבת. היא לא נחה לרגע, שלחה ידיים וחיבקה כל אחד, נצמדת
מקדימה ומאחורה. המשקאות שלה ושל הקטן הנצמד היו לידי אז
ניסיתי לראות את העיניים שלה כי הייתי בטוח שיש בהן משהו אפל.
שמתי לב שתווי הפנים שלה היו חדים וחזקים, משהו בין גבר לאישה.
לרגע חשבתי שהיא חולת נפש, עיניים שרופות. היא רקדה בשיא
הטירוף, בשיא האנרגיה, זורקת ידיים ורגליים בכוח.
אנשים רקדו גם ליד הבר. רקד שם אחד שנראה כמו דוגמן, עם שיער
כאילו לא מסורק ומשקפי שמש כמו בפרסומות. הוא היה לבוש בבגדים
של הודו עם חולצה צבעונית של SHIVA אבל צמודה כדי להראות את כל
השרירים שלו. הדוגמן החזיק ג'וינט שהיה מופנה לתוך היד ועישן
כאילו הוא הכי קול. בטח  חזר עכשיו מהודו וחושב שהוא מואר
ומגניב. הוא רקד כאילו הוא חותר בקייק כדי להבליט את השרירים.
אף אחד לא דיבר איתו והוא לא דיבר עם אף אחד.
עליתי לשירותים, לא שהייתי צריך פיפי אלא יותר כדי לראות
שהשיער שלי מסודר. אמרתי לעצמי נראה איך השירותים נראים פה.
עברתי דרך כל הספות והאנשים כדי להגיע לתור של השירותים. היו
שלוש דלתות ואנשים יצאו ונכנסו רק מהראשונה והשלישית. ה RAVER
האוסטרלי היה שם והסתכל על טיפה שהיתה לו על האצבע, מתרכז
כאילו הוא על טריפ או משהו כזה, עד שהוא דיבר בעברית אז שמתי
לב שהוא בכלל מתעסק בעדשות מגע שלו. הוא היה לבן, אפילו הגבות
והריסים שלו היו בהירים וברגע אחד הוא הפך להיות מהטמבלים האלה
עם המשקפיים שהולכים יום אחד למכון כושר ועושים עדשות מגע ואז
הם מרגישים הכי קולים. חשפתי אותו. הוא ניסה להתחיל עם אחת
שמקודם רקדה כאילו שהיא מחליקה על קרח. היא צעקה במקום לדבר
ובעטה בדלת שתיים כדי שמי שנמצא בפנים יצא. מישהו יצא מדלת
שלוש והמחליקה על הקרח צבטה לו באף ושאלה "היה טוב חמודי?".
שכחתי מה רציתי לעשות שם, נתתי לכולם שיעקפו אותי בתור, רק
עמדתי והסתכלתי. חיכיתי לראות מה יצא מדלת שתיים, הבטחתי לעצמי
"אני לא זז מפה עד שאני רואה מה יוצא משם".
אחותו של איתמר, הקטנה שגדלה, באה לשירותים. ניסיתי לקרוא לה
אבל היא לא התייחסה. אז תפסתי לה ביד ושאלתי אם היא אחות של
איתמר והיא אמרה כן. לא היה לי יותר מה להגיד לה, אז היא הלכה.
אנשים התחלפו בשירותים חוץ מדלת שתיים עד שנמאס לי מההבטחות של
עצמי ויצאתי החוצה. ירדתי למטה וראיתי שהרחבה ממש התרוקנה.
רביעיית הסנדוויץ' המקולקל עדיין רקדו. אחותי זזה ליד העמוד.
גם אני התחלתי שוב לזוז. הרגשתי שאני מצחיק את אחותי אז אחרי
כמה זמן הפסקתי. הסתכלתי מהצד. בלונדינית גבוהה עם ציצי
מסיליקון ארוז בחזיית עור ומיני שחורים נכנסה לרחבה. הבשר שלה
היה מתוח חזק על העצמות. היא עשתה שתי תנועות עד שהצטרף אליה
מישהו גדול מאוד. כמו בוס ביפאן, גדול ומאיים. קצת אחרי שהוא
הגיע, היא יצאה. טיפוס קטן עם עיניים מרושעות וחולצה שחורה
מבריקה הצטרף לבוס הגדול. הם עמדו במרכז הרחבה כשהיועץ הקטן
הצביע על אחותי ואמר לגדול כמה מילים בחיוך מטונף. התחלתי
לדאוג. הגדול הסתכל אחרי הקטן לכיוון אחותי. פשוט עמד והסתכל
עליה כמו זאב שמזיל ריר. בטח עוסק בסחטנות למחייתו. סחטנות כמו
בסרטים כשהם פתאום מגיעים ומאיימים על בעל המכולת הזקן שישלם
להם דמי חסות אחרת הם יחתכו לו אצבע או שתיים. הוא הסתכל
והסתכל עד שממש התחלתי לפחד. אריק רקד ולא שם לב. אני לא רגיל
לשמור על אחותי הגדולה אבל באותו רגע החלטתי בלב, שאני מוכן
להלחם בו עד מוות אם הוא רק יתקרב אליה. מזל שלא הייתי צריך כי
הוא פשוט הפסיק להסתכל והלך לבלונדינית שלו.
הרחבה המשיכה להתרוקן. אחותי עלתה למעלה, וגם דוד נעלם. רונן
התיישב בצד. הוא הצביע על אריק, "החבר שלא מתעייף" שלו, וצחק.
נשארו רק כוכבים אמיתיים ברחבה. ה- RAVER החנון חזר עם עדשות
מגע נקיות. הדוגמן החותר, שבלב אומר "אני מגניב, אני חיה, אני
הכי יפה בכל הרחבה". אף אחד לא הסתכל עליו חוץ ממני. המשכתי
להסתכל על הרוקדים, כל אחד בתור, עד שהוא הגיע-
הנכה.
נכה בכסא גלגלים התגלגל  למרכז הרחבה. היה לו גוף קטן ומעוגל
כמו של המפטי דמפטי עם רגליים קטנות מבצבצות, מתנדנדות רפויות,
וראש גדול. ראש גדול נורא יחסית לגוף, שהתנדנד ימינה ושמאלה.
עטוף בחולצה אדומה הוא דחף את הגלגלים עם הידיים, מחייך
בשכרות, מתבונן סביב כאילו הוא שם כדי לתפוס זיון. אני יודע
שזה לא יפה, אבל צחקתי. הסתכלתי על אריק, אבל הוא לא התרגש. גם
לא שאר המפזזים. הנכה הסתובב במסלול קבוע מחייך, מבסוט כאילו
הוציאו אותו פעם ראשונה למסיבה של כתה ד', כולם רוקדים במעגל
ועוד מעט יחלקו שקיות הפתעה.
הייתי בטוח שכולם חושבים שזה מצחיק. למה רק אותי זה הצחיק? הוא
הסתובב בחופשיות מניף ידיים למעלה, כמעט כמו חיית הפרא מהבר.
פחדתי שידרוס מישהו, קטן חמוד מסתובב עם הגלגלים שלו. קמתי
לרקוד לידו.
חצי סנדוויץ' נעלם, וגם ה RAVER החנון הלך לישון. הפצצת אנרגיה
והמגעיל נשארו.  הוא כל הזמן ניסה לגעת לה בכוס, לפעמים גם
בטוסיק. אריק רקד איתה וגם עם מישהי בחולצת מרינס,חשבתי שאני
צריך לשמור עליו. ישבתי שם, הסתכלתי, פתאום הפצצת אנרגיה
הפראית הגברית המפחידה הזאת באה אלי.
"בוא לרקוד",
"לא נראה לי"
התחילה לתפוס לי ת'ידיים "בוא"
"לא רוצה"
אז היא הפסיקה למשוך והסתכלה לי בעיניים, יכולתי לראות את
הפנים שלה מקרוב,
"לא יפה".
העלבתי אותה? היא חזרה לרקוד.
פתאום הנכה  הגיע והתחיל לרקוד לידה, זורק אליה מבטים, שולח את
הידיים הקצרות שלו לכל הכיוונים, והיא מחבקת  את החבר שלה.
אפשר להרגיש את האקסטזי זורם לה בעורקים, יכולתי  לראות את
הגוף שלה שקוף מלא צנורות לבנים. לא יכולה להרגע לרגע.
התחילה לפלרטט עם הנכה, באה אליו מאחורה ונצמדת לכיסא גלגלים,
היא גדולה, באה מקדימה ומתיישבת, משתפשפת על הזין עם הטוסיק
שלה, והוא כזה כמו פגוע מוחין, מנענע את הראש ומחייך בטמטום.
אחר כך היא קמה וחזרה להוא, המגעיל. והנכה, לא יודע מנוח, הוא
רודף אחריה, מנסה לרקוד איתה.
מי נשאר?
אריק ה"לא מתעייף" , רונן בקושי רוקד, מסמן תנועות, הנכה הבלתי
נלאה במרדף אחרי הבחורה שהיא גבר,החבר המגעיל שלה, החולצת
מרינס והחתיך החותר.
  החתיך נשבר.
לידי בין העמודים רוקדת ליאת ברוך, אחותו של רותם ברוך, שיום
אחד בקיץ החרטום של הגלשן קרע לו את הביצה. אמא שלו היתה
הספרית של אמא שלי, ובעלה היה המורה לתנ"ך של אחותי. כל המשפחה
היו גמדים חוץ מהאמא. אני זוכר שאחותי שאלה את אמא שלי מה היא
עושה איתו, ואמא שלי אמרה לה שהוא כנראה מאלה עם
לשון חלקה, ואני חשבתי שהוא מלקק אותה וזה כל כך נעים לה. קודם
בשירותים קראתי לה "ליאת", והיא לא ענתה. הבנתי שהיא לא רוצה
שאף אחד ידע שהיא ליאת. נראית כאילו בסדר, אבל בעצם נראה כאילו
שמתחו אותה לרוחב כמו במראות המעוותות שבלונה פארק.
ליאת הלכה מהר מאד, החולצת מרינס הלכה. אריק רוקד, הזוג רוקד,
הנכה מסתכל עליהם, מסכן, רק מזיז ידיים. התחלתי לרקוד גם אני,
המפחידה רקדה לידי ואני פחדתי שהיא תתקרב. פתאום אריק התחיל
לקפוץ לפה ולשם ולעשות עם הידיים כאילו ששמו לו בטריות חדשות.
איסי בעל המקום הגיע ועשה לדיג'יי תנועה על הצוואר , מסמן לו,
יאללה! מספיק תסגור. הדיג'יי שם קטעים של סוף. לגמור את כל מי
שנשאר. אחרי כמה זמן רק אריק הנכה והפראית נשארו. ואז פתאום
הפראית הלכה, בלי להגיד שלום לנכה.
אריק והנכה נשארו ברחבה, המוסיקה רצח. אריק עם בקבוק ביד בקושי
עומד, והנכה יכול להסתובב ככה עד אינסוף. ככה חשבתי אבל פתאום
במבט של פרח נבול, הוא התגלגל לו החוצה מהרחבה. אריק רקד לבד,
לא אכפת לו מכלום עד שהדי'גיי סגר את המוסיקה, ואז הוא הרים
ידיים למעלה בניצחון, "תמיד אני אחרון", אמר לי מחייך, משוויץ
כמו ילד קטן. הלכנו לאסוף את דוד ואחותי מלמעלה, הם ישבו על
הבר ואני הלכתי
לשירותים לבדוק את הדלת האמצעית. היה ריק , ברור.
ואז הברמנית שאלה את דוד "מה, אתה הולך?"
"כן" הוא אמר, וגמר את הוויסקי בשלוק.
ירדנו למטה ויצאנו החוצה. אריק ורונן ישבו על המדרכה. אחותי
היתה עייפה ורצתה נורא ללכת. אריק נשכב אחורה על הגב ועצם
עיניים. דוד  הסתכל עליו ואמר לרונן "תופעה".
אריק הרים את הראש, פתח עיניים ואמר: "בואו נלך ל"פטיש".