שש עשרה שנה... שש עשרה שנה זה דיי הרבה זמן לא? יחסית כן...
זה הזמן שאני מכירה אותה, אפילו יותר, את החברה שלי.
מגיל חודשיים... הייתם מאמינים? אני בת חודשיים, היא בת חודש,
אימא ואבא שלי רוצים לצאת לסרט, אימא אומרת לאבא: "לשכנים
מלמעלה נולדה גם תינוקת קטנה לא מזמן, בוא נעשה קומבינה איתם,
נחסוך קצת כסף ונשים אותן אצל אותו הבייביסיטר" וככה היה...
מגיל חודשיים, הבת של השכנים, החברה שלי.
מאז ועד היום, מדהים, כמה חברויות מחזיקות מעמד כל כך הרבה
זמן?
ומה שמצחיק... איזו חברות זאת הייתה.. אוהו איזו חברות! כל
הזמן ניסו להפריד בינינו...
אני זוכרת, כשהיינו קטנות, היא עוד הייתה שובבה, גדלנו קצת,
וכולם כינו אותה "נזק קטנה" אחרי זה, זה כבר הפך לילדה רעה,
אחרי זה כבר נחשבה למסוכנת.. עכשיו.. שרמוטה מסוממת...
מוזר, זה דיי מצחיק, אני הייתי הלבן היא הייתה השחור.. אני
הייתי הילדה החמודה והתמימה עם הקוקיות שהאכילה את חתולי
הרחוב, היא הייתה השטן הקטן עם שיער שחור עד התחת שהייתה
מתגנבת לחתולים שאכלו מהאוכל שנתתי להם ושורפת להם את הזנב...
אצלנו, לא היה באמצע, ההפך הגמור, מים ואש... ככה גדלנו, אני
חושבת שכבר מאז שההורים שלי עלו עליה, הם ניסו להפריד בינינו,
גם ההורים שלה עלו עליה באיזשהו שלב, עם מה הם צריכים להתמודד,
מה גדל להם בבית...וגם הם ניסו לשים קץ לחברות המטורפת הזאת,
שחס וחלילה שהבת הרעה שלהם תקלקל אותי.
אז ככה זה המשיך, כמובן שגדלנו והתבגרנו, תמיד באותו הגן,
באותו הבית ספר ובאותה החטיבה, ועד עכשיו, באותו התיכון.
תמיד היא הייתה איתי, ותמיד לבד, ילדה רעה, מוזרה, פסיכית, מי
רוצה להתחבר איתה בכלל? שנאו אותה והשמיצו אותה ויודעים מה?
בצדק...
אז זהו, נמאס לה... והיא ניסתה להתאבד..
ה-ח-ב-ר-ה ה-כ-י ט-ו-ב-ה ש-ל-י נ-י-ס-ת-ה ל-ה-ת-א-ב-ד!!!
איך אפשר לקבל את זה... השכנה שלי, החצי האפל שלי, החברה
שלי... רוצה למות, לגמור את החיים שלה...
כמובן שניסיתי לעזור לה, כמובן שניסיתי לתמוך בה, כמובן שכולם
החרימו אותי כי שמרתי עליה והייתי איתה כל הזמן, שלא תעשה זאת
שוב, למה שירצו להיות איתי, אם אני איתה, ואף אחד לא רוצה
להיות איתה... ממש שרשרת
וכמובן...שכולם חשבו שאני עושה מה שהיא עושה, לוקחת סמים,
שוכבת עם כולם, עושה שטויות...
אז עכשיו זה נגמר, הסמים הרחיקו לכת וגרמו למוות שהיה קרוב
אליה, מדיי.. ועכשיו לקחו אותה ממני לפנימיה, הגיע הזמן לשים
לזה סוף! העניין מוגזם כבר!
ככה קרעו אותה ממני... כל כך שונאת אותה על שהרסה את החיים
שלי, בלי כוונה אפילו, וכל כך אוהבת אותה ומתגעגעת אליה ורוצה
אותה בחזרה...
כל כך כועסת עליה על שגרמה לחברות שלי להתרחק ממני ולגרום לי
לאבד את האמון ונאמנות שרכשתי מכולם... ומצד שני כל כך אסירת
תודה שלימדה אותי את הלקח של החיים, שהאדם הוא יצור אכזר וצבוע
ושחברים אמיתיים באמת הם מה שחשוב, אלה שלא מפנים אלי את הגב
גם כשאני תומכת באדם שהם לא אוהבים, אלא שמבינים ותומכים ולא
שופטים אותי רק ע"פ רושם חיצוני שהם החליטו ליצור לי, שאפילו
לא נכון.
אני בת שש עשרה, ואני מרגישה כמו בת שלושים, מה לא חוויתי
בחיים שלי... מוות, סמים, רצח, פשע, סקס, משטרה... כמו
בסרטים... רק אצלי זה מציאות... והכל חוויתי דרכה, מעולם לא
התקרבתי אפילו לסיגריה, מעולם לא השתכרתי, או ברחתי מהבית
לשבוע לכינרת, לא גנבתי ולא התחברתי עם מסוממים, לא שכבתי עם
כל השכונה והידיד הכי טוב שלי לא מת בגלל סמים... ובכל זאת,
נדבקה עלי הסטיגמה.. ורק בגלל שרציתי לעזור.. אירוניה... הילדה
הטובה והיחידה שלא עשתה שום דבר רע, אלא ניסתה רק לתמוך ולעזור
נדפקה בסוף... וכל השאר עם סוף טוב הכל טוב.. היא פתחה דף חדש,
כולם המשיכו הלאה, ואני נשארתי לאסוף את הרסיסים ואת הלקח שהיא
השאירה לי לטאטא, מכוסה באבק שבתוכו השאירה אותי יושבת.
מאחוריה.
מחכה.