המחשבה על הכאב הזה, התעופפה עכשיו מכלובה ובעטה בי בכל הכוח
אל הצד של החלשים. בכל פעם שהיא משתחררת, אני מתקרבת עוד קצת
אל אלה שכבר השלימו עם ההוויה המפוספסת של קיומם, ונחים עכשיו
על זרי הדפנה העשויים פלסטיק, שקנו בשוק בצלאל או בתורכיה,
במקרה הטוב.
אני, כבר החלטתי לעשות בדיוק את מה שדליה, הפסיכולוגית, המליצה
וחתכתי את המחשבה על הכאב מהזווית הכי לא צפויה. התקפתי אותה
מאחור, כיוונתי אליה את האקדח כשנרדמה ויריתי בלי רחמים, זרקתי
עליה חפצים מהחלון, הטבעתי אותה בים  דמעות הרחמים העצמיים.
בעצם, לא עשיתי כלום.
עכשיו המחשבה על הכאב הזה חזרה בכל הכוח, כאילו שתתה איזה משקה
איזוטוני או אכלה קופסא של תרד, כאילו לא השפלתי אותה מספיק
כדי שלא תעז לחזור. אני תמיד אוביל את השגרה בשרשרת ברזל עד
לפתיל שיצית אותה שוב, תמיד אצפה לבואה הקרוב, תמיד אמצא איזה
גבר שידע ללחוץ בדיוק במקומות הנכונים - על כפתור האינטרקום
שמתחבר לדירת החדר בה היא מתגוררת.
תמיד ידעתי, שלא כדאי לחזור על טעויות, אבל מצד שני אני גם לא
מאמינה בקלישאות, חוץ מזה, אני אף פעם לא עושה את מה שאימא
אומרת. אני לא עושה זאת פשוט בגלל שהיא אחד מגורמי הכאב העזים
ביותר, היא מנתחת המוח שמבצעת ניתוחים ללא הרדמה, היא השטן
הקטן שמאחורי המחשבה הגדולה, היא המכשפה הירוקה שלי.
זמזום, אמרה לי אותה פסיכולוגית צפון תל - אביבית, ממרומי
מושבה על כורסתה הנוחה, לוגמת את הכוח המזויף שלה, שמגיע מתוך
חוסר הידיעה של מטופליה, על מצבה הנפשי הרעוע. "את הזמזום הזה
את צריכה להפסיק" היא המשיכה, וקולה המאנפף המשיך להדהד לי
בראש גם שבועיים אחר כך.
בכל פעם שאני מרגישה את זמזום המחשבה המתקרבת, כמו דבורה
שנוחתת על עלי כותרת מבריקים, אני אמורה לגרש אותה מעלי, להעיף
את הזמזום כמו יתוש טורדני. זאת השיטה הכי מודרנית שיש
להתמודדות עם הכאב, מסתבר. אני חשבתי אז, שבשביל זה לא צריך
לדעת את כל התיאוריות ובטח לא להרוויח את הכסף הזה, על חשבון
הפילוסופים המיוסרים של העולם המתפורר.
אם כך, שוב אני בצד של החלשים, עכשיו גם מבחינה כלכלית לאור
"עצת הסתם" שקיבלתי, ממש לא בחינם. קניתי מוצר מקולקל, מגברת
מגונדרת, ליד חלון מרובע, עם חתול שמן על הברכיים. יכולתי
להבין את הכל בעצמי, אבל אולי מצד שני, לא הייתי מבינה כלום
לבד ללא השקעה כספית. זה קפיטליזם, לא?
לא רק שהעפתי את הזמזום עם מחבט חרקים משומש, התעללתי בו,
נהגתי באלימות כלפיו, הטחתי אותו בסובבים אותי, מרחתי אותו
בצבעי טכניקולור, ירקתי עליו ולא ידעתי שהוא היה באר המים שלי.
מתוכו היה צריך לצאת ולפרוח, להבין את התכלית, אבל אני בזבזתי
אנרגיה יקרה על משחק "סבתא סורגת" אתו.
המשחק הזה, לחסרי ידע בסיסי במשחקי ילדים, הוא משחק זוגי עם
חוט צמר, שבו קושרים קשרים מסובכים ומתירים אותם במאמץ דואלי.
אני והכאב, יצרנו דיאלוג מסובך יותר מכל קשר בצמר. החוג
לפסיכולוגיה טוען שזה מה שחשוב אבל מצד שני, החוג הזה מפחד
להגדיר את עצמו כמדע, וזהו מצב מסוכן בהחלט לכל הנתמכים על ידי
הפרופסיה הזו, שממש לא מאורגנת על עצמה.
אין לי תשובות להפיץ, אין לי תיאורית "עשה, ותראה תוצאות תוך
שבועיים". אם היו לי כאלה, מזמן כבר הייתי שוכחת את משמעות
הכתיבה או את כדור הצמר השחוק מרוב משחק. מה שכן, יש לי טלפון
של פסיכולוגית אחת, עם חתול שמן וחלון ריבועי. אפשר לשבת שם
ולחשוב, שזה אפשרי לראות קרן שמש דרך החלון הזה, ושהשלווה
מגיעה רק במסגרות עץ מרובעות, בצפון המפורכס של העיר, שבו
מגישים קערות עמוסות לעייפה באוכל לחתולים וגובים תשלומים
מנשמות שרוטות. אפשר גם לנסות לבד. בהצלחה