פעם, לפני הרבה שנים, היה תפוז.
התפוז הזה היה מאוד משועמם ולא ידע מה לעשות עם עצמו. זה די
מוזר, כי אז, לפני שנים, התפוזים היו מאוד יצירתיים וידעו
לשעשע את עצמם.
כמובן שכיום אפילו ולנסיה שאפתנית או שמוטי חולמני משועממים,
אבל לפני שנים הדברים היו שונים מהותית.
התפוז הזה- שהיה, אגב, מזן טבורי, מה שכמובן לא מעיד על חוכמה
יתרה כי כל האנרגיה הולכת לגידול הפיטם המוזר והתחזות חולנית
לאתרוג.
סטיתי מעט מהעניין.
התפוז חיפש לעשות משהו. הוא שקשק את עצמו מעט על הענף, אבל
אפילו הרעש של העלים לא הצליח לשעשע או לעניין אותו. הרעש היה
מוכר מדי. הוא שמע אותו כל כך הרבה פעמים שהכיר כבר את הגוון
של כל עלה במוזיקה הישנה הזו.
אז הוא התלבט קצת.
ועוד קצת.
ואז החליט לנשור. לצאת לעולם!!!
(זאת לא היתה החלטה טובה במיוחד, שלא לדבר על זה שהעץ עמד על
מדרכה והתפוז המדובר היה על הגבוה שבענפיו.)
התפוז אימץ את עצמו. רעד, הסתובב, השתקשק. אבל הוא עדיין לא
היה בשל ולא הצליח לנשור, למרות שנעזר ברוח.
ואז
קרה משהו.
זבוב נחת עליו.
זבוב בקר גדול ושמן ועסיסי שכנפיו נצצו בשמש.
התפוז היה קטן.
העץ שעליו התפוז צמח היה רקוב מבפנים.
התפוז נשר והתפוצץ על המדרכה, הופך אותה לדביקה ומפזר המון
גרעינים.

עברתי ליד העץ אתמול והוא לחש לי את הסיפור כשהוא מלטף את כנפי
בעליו בשמץ יגון. "לא נורא," אמרתי לעץ. " יצמח עוד תפוז
במקומו, על הגבוה בענפיך. והתפוז הזה יהנה ממך ויאהב אותך."
נישקתי את העץ על הענף ממנו נשר התפוז ועפתי לדרכי.