אז קודם כל אני נורא מצטערת, מה שיצא פה, זה הרבה פחות ממה
שתכננתי, והכותרת פה, היא הרבה יותר ענקית מהנושא הקטן הזה
שכתבתי עליו בלי סיבה מיוחדת....
תודה


מציאות אפורה... ככה אולי אפשר לקרוא לזה. אני לא מוצאת עוד
מילים לתאר חיים כאלה. איזה חיים? אני עוד לא יודעת. לא יודעת
על מה אני כותבת. לא יודעת למה אני מתכוונת לכתוב על חיים
קשים. חיים קשים? מה כבר אני יודעת? ילדה קטנה בת 14 שהחליטה
שהיא מבינה משהו מהחיים שלה. אני כותבת את זה בעט סגול, עם קצת
דמיון אפשר להשוות את זה לוורוד. ורוד? והחיים גם ורודים? כמו
החולצות של חברתי לכתה, הילדה הכי חכמה שם, שכחה להתבגר, או
שתם יש לה סימפתיה אובססיבית לוורוד. לפני 3 שנים, בכתה ה'
בערך, היא אהבה שחור. כמה שהחיים משתנים. נגיד אז... לפני 3
שנים, היינו עם הילדה בורוד חברות הכי טובות, ואז איזה ילדה
מלוכלכת התערבה, אז כאילו סליחה!? מה היא עושה שם בינינו? אגב,
עכשו הן חברות הכי טובות, אני חושבת. למרות שלאף אחת מהן אין
חברה הכי טובה, כי לא מבינים אותן, והן שונות מדי (ואני עכשו
אומרת שהן לא יכולות בלעדיי, מאוד עצוב! אני כ"כ פתטית). לא
שאין להן חברות, יש להן, אבל הן יעזבו ברגע שיצטרכו להקריב
משהו... בעצם מי שמדברת, אני זאת שלא מצליחה להסתדר עם אנשים,
ולא שאני לא בנאדם חברותי, אני פשוט כבר לא נחמדה. המציאות
האפורה שינתה אותי. אין לי כבר הרבה זמן צמה ותיק כזה עם גב
קשיח בצבע ורוד-סגול (כן, כן, מודה באשמה) ואולי בגלל זה רוב
הארון שלי צבוע מבפנים בשחור-אפור-כחול כהה.
אני חושבת שכתבתי עכשו עמוד פוליו שלם, בכתב חרטומים שאני עוד
אצטרך לפענח עוד מעט, על כלום! כי מי אני, כלום. כמו שאתם כלום
בשבילי. אני כלום בשבילכם. וגם בשבילי. כי כולנו כלום. רק עוד
נקודה בלתי נראת בגלקסיה.


זה לא מוקדש לאף אחד, אבל בעיקר לא לילדה בחולצות הורודות ולא
לילדה המלוכלכת, זה לא מגיעה להן