אני שבויה במבוך
שוגה ומנסה מההתחלה
אך הקירות האלה חסומים
ובדרך פוגשת אנשים שמכאיבים
נוגעים ופוגעים, הולכים ובאים.

הדמעות על העיניים פוצעות את הפנים
בראש מהדהדות לי צעקות של אנשים
הצרחות רק מחזקות אצלי את תחושת הביטחון
יש לי את הכוח ויש לי את הרצון.
אני לא אאבד את עצמי בין הקירות הלבנים,
אני אמשיך לצעוד ואתמודד עם החיים
פנים מול פנים.

ובדרך שלי אל סופו של מבוך
יש הרבה טעויות
יש הרבה מחשבות אסורות
ויש אהבה אחת
שכבר לא שייכת לי
האהבה שאבדה שם בין הקירות הלבנים
שטעתה מרצונה והמשיכה לצעוד
אל חיים אחרים.

אז אני צועדת במבוך הזה לבד
ואין מישהו שיעזור
או יושיט לי את היד.
אין מי שיתן מילה של עידוד
צועדת במבוך שלי במסגרת
בבידוד.

והקירות הלבנים
רק סוגרים וסוגרים
וככל שהימים עוברים
הסוף הזה מתקצר
והדרך אל האושר
קרובה יותר.