בס"ד



אני צריך את מיכל שתעשה לי מצב רוח טוב אבל היא בעבודה, מוכרת
קציצות בלחמנייה וצ'יפס בקופסה, וקולה בכוס, ולא משערת לעצמה
שאני צריך אותה עכשיו. ככה זה שיש לך מישהי שאתה מכיר והיא
פשוט זריקת מרץ ושמחה, בכל פעם שאתם נפגשים. אתה מתחיל לטפח
תקוות, חושב שהיא שייכת לך, ושהיא תמיד תהיה זמינה לעשות לך
מצב רוח, "היא לא ליצן" אני אומר לעצמי, "זה לא ייתכן שהיא
תעזוב את העבודה שלה באמצע ותבוא אליי" אני ממשיך בשכנועים
עצמיים, ומוסיף בעדינות: "היא גם יותר קטנה ממני, אסור לי
לשכוח" ואז אני מחליט לעשות צעד. אני עוזב את הכל ויורד לקומה
של מיכל, אני פורץ דרך הקהל, מגיע עד אליה, היא מביטה בי
המומה, מחזיקה קציצה בלחמנייה ביד אחת ושטר של חמישים שקל ביד
השנייה, אני קופץ מעל הדוכן הארוך ומדביק לה נשיקה על השפתיים.
הקהל מוחא כפיים כי הוא חושב שמיכל חברה שלי, והיא מביטה בי
בחיוך ואומרת: "שלום", אני מחייך במבוכה ואומר: "התגעגעתי
אליך, הייתי חייב לראות את החיוך שלך כדי שמצב הרוח הטוב יחזור
אליי, אני מתחיל להתרחק ממנה וממלמל: "ולגביי הנשיקה אני
מצטער, אני לא יודע מה קרה לי" מיכל מעבירה יד על שפתיה
ואומרת: "זה בסדר, אתה לא צריך להתנצל". מצב רוחי חוזר, אני
עוזב אותה להמשיך את משמרתה.