אצלי כבר חמש על השעון. היא עוד לא הופיעה. אני שונא שמאחרים.
התיישבתי לי על הספה המרווחת. ממתין. בוהה בתמונה שעל הקיר.
קנדינסקי. זה לוקח אותי שנים אחורה, לימי נעורי, כסטודנט
לאומנות.
הזיכרונות נמוגים אל מחשכי השכחה כשהיא נכנסת לחדר.
"מצטערת על האיחור," אומרת לי, ומתיישבת מולי.
שער אסוף, כאילו במקרה, מבליט את לובן צווארה.
גופיה קיצית דקה חושפת את עצמות הכתפיים, ומבעד לחולצה אני
קולט את
הפטמות הקטנות, זקורות לתפארת, אולי מפאת קור המזגן.
חצאית מיני אדומה עטפה אותה ולא הותירה מקום רב לשום דמיון.
אני מניח שהייתה פה כוונה והתלבושת הצנועה שלה הייתה אמורה
לגרום לי להרטיב במקום. הסתכלתי עליה וידעתי מה אני אמור
להרגיש,
ואיך הגוף אמור להגיב. גופי כנראה החליט להגיב בזמן ובמקום
שיראה לו.

"אז מה קורה? לפי גודל העישונים והפה הפעור, אתה כבר גמרת".

"אל תחמיאי לעצמך. אם ברנדו הצעיר היה פה, אני מניח שהיה שמח
להחמיא לך
מלוא חופן תשוקתו. אבל את שוכחת שזה אני, חשמלית ושמה חלודה".

"מה היית עושה לי אם היית ברנדו?"

"מצמיד אותך לקיר, מפשיל את החצאית, ומחמיא לך, כל הדרך עד
פריז.
מענג את עצמי במקום הכי חמים בגופך, עד שהטורבינות בחדרה היו
מחווירות מבושה, בהשוואה לכמות החשמל שהיה זורם מבין רגליך.
ואז אולי נרקוד גם טנגו."

"זה יפה. חשבת פעם לכתוב? נשמע כאילו חשמל זורם בין כפות
ידיך."

"פתק לסופר אני לא מסוגל לכתוב, אז מה בדיוק את רוצה שאכתוב?
מה גם שעכשיו יש אצלי הפסקת חשמל."

השיחה גלשה למקומות מוזרים, שאין לי שום מושג איך הגענו אליהם,

אולי לה יש. לפתע היא קמה, התקרבה והתיישבה מעלי, על הספה.  
הפשלתי את החצאית כלפי מעלה, והידיים טיפסו במעלה ירכיה
המוצקות.
הורדתי ממנה את החולצה, והפטמות הקטנות הזדקרו מול שפתי בשמחת
נעורים.
היא הצמידה את שפתיה אל אזני. זה הרגיש לי די נעים.
נשכבתי לאורך הספה והיא החלה פורמת את כפתורי מכנסי.

"זה לא יעזור. את לא מבינה עברית? לא  ע ו מ ד  ל י!
תכניסי לך לראש, אני א י מ - פ ו - ט נ ט!"

"אז בוא אתה תוציא לך מהראש. אין כזה דבר אימפוטנט,
יש רק אישה חסרת סבלנות!"

"אני מקווה שאת מאמינה במה שאת אומרת או באלוהים, ויש לך
סבלנות,
כי נראה לי שיעמוד לי רק אחרי שיבוא המשיח וימצוץ לי, וגם זה
אולי."

היא הפשילה את מכנסי וליטפה אותי במעלה הירכיים, יד ענוגה
והלשון
לא פחות. זה עשה לי משהו, זרמים של נעים במורד הבטן.
הציפורניים
ננעצו וגלשו לאורך גופי. אצבעות ידיה חלפו לאורך הבושה
המדובללת,
והלשון ליקקה בערגה כאילו הייתי כושי מגודל, או לפחות נשיא
ארה"ב.

ניסיתי להיזכר באיזו תקופה קנדינסקי צייר את היצירה הזו שעל
הקיר, ומי הייתה המורה בקורס...

פטיש הונחת אל בין רגלי ללא כל אזהרה. עם איבחת הכאב, ללא שום
בקרוב,
הסרבן קפץ לדום. נבלעתי בתוך פיה והרגשתי את האביב בגופי, שהחל

מלבלב בין אצבעותיה. אין כמו חדוות הפריחה. אכן, האביב בפתח.
למרות שמילאה פיה, הצלחתי לשמוע את הצחוק המלא שהתגלגל מתוכה,

צחוק של "אמרתי לך, הנה המשיח הגיע". שפתיה קפצו מהר על
המציאה,
כשידיה ריתקו אותי למקומי. צונאמי של אושר הציף את עיני, והנה

אני מזיין לה את המוח ומחשב את קיצי לאחור כשראשה התרומם מעט,

ועיניה הציצו לעבר השעון שעל הקיר, ליד קנדינסקי.
היא קפצה מיד ממקומה.

"שיט, כבר חמש חמישים, גלשתי. תכף מגיע הפציינט הבא. נמשיך
בפגישה הבאה. אני חושבת שהתקדמנו מאוד בטיפול היום.
אני אופטימית. תשלם כבר בפעם הבא על השבועיים."

בדרך לאוטו תהיתי אם השרלילה, הפסיכית הזאת, יונגיאנית או
פרוידיאנית.
פעם יונג, פעם פרויד, סגרתי על דה שייזר וחומסקי.