המעבדה הוארה באור עמום.
עברו יומיים מאז שהקוד נשלח לשם.
הכל היה מוכן.
זה היה חדר עגול, גדול מאוד ובעל תקרה גבוהה מאוד.
במרכז החדר עמד גליל חלול של זכוכית משוריינת, ובתוכו נוזל
כלשהו בגוון דוחה של כתום. מסביב לגליל היו שורות-שורות של
מכונות ייחודיות, מחשבים ולוחות בקרה גדולים. מאחורי כל אחד
מהם עמד אדם, לפעמים אפילו שניים, עושים הכנות של הרגע
האחרון.
הרבה אנשים השתתפו בניסוי הזה. כולם קיוו שהוא יצליח, שהילד
ישרוד.
ואז הגיע האות להתחיל.


זה עמד להסתיים.
רוז ואלן עמדו הכי קרוב שיכלו אל הגליל. מה שהיה בערך מרחק של
חמישה מטרים.
"אל תתקרבו יותר מזה," אמר האחראי, "הנוזל הזה רדיואקטיבי.
אנחנו לא רוצים שמישהו יתחיל לקבל עוויתות פתאום."
המכונות היו היחידות שמסוגלות להתקרב.
זה כמעט נגמר. הגוף כבר היה בנוי. אבל הוא היה מת. שום ניצוץ
לא עבר במוחו.
זה היה האתגר הכי גדול, והחלק הכי שנוי במחלוקת: לתת חיים.
לגרום ליציר מעבדה להלך חי בין שאר יצורי האנוש.
הנוזל התרוקן באיטיות.
חלק מהמכשירים עוד היו מחוברים לגוף, מייצבים אותו.
ואז זה הגיע. מכות חשמל שעברו דרך המתכת. הם גרמו לו להתעוות.
פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.
ואז זה נפסק. עכשיו הכל תלוי בו.
המכשירים התנתקו ממנו בזה אחר זה. הוא התנודד.
כל המדענים עצרו את נשימתם.
ידו נשלחה אל הזכוכית, נשענת עליה.
הזכוכית הורמה אל התקרה והילד התמוטט החוצה.
רוז מיהרה אליו. היא תפסה אותו, כיסתה אותו במגבת וחיבקה אותו
חזק.
המדענים פרצו בקריאות של שמחה. הניסוי הצליח. הילד חי.
הוא פקח את עיניו והביט ברוז בטשטוש. הוא הרגיש כל-כך עייף...
הוא יכול היה לשמוע אותה מדברת אליו, אך לא הבין דבר.
היא ליטפה את שיערו הצהוב, שהגיע עד מעבר לכתפיו. היא תכננה
אותו בדיוק כך.
"ילד שלי... הכל יהיה בסדר עכשיו... אני כל-כך מאושרת..."
"רוז," אלן הניח את ידו על כתפה, "גם אם הוא חי, אין לנו דרך
לדעת אם הוא באמת בסדר. לפחות, עוד לא."
"לא אכפת לי. בשבילי הוא מושלם."
"את צריכה להיות מציאותית. מה יהיה אם המוח שלו פגום?"
"זה לא ישנה כלום. אני עדיין אוהב אותו."
"אבל מה בקשר למה שדיברנו לפני כמה ימים? מה יקרה אם הוא יזכור
את כל זה? הוא ישנא אותך. הוא ישנא את כולנו. ואז אי אפשר לדעת
מה הוא יעשה. אם לא יספרו לו כלום, זה אומר שגם לא יספרו לו על
עצמו. הוא לא יהיה מודע לכוחות שלו. וזה עלול להיות מסוכן."
"אני יודעת. אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון."
"אם הוא ייצא משליטה, ניאלץ להשמיד אותו."
"אני יודעת. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. לא כרגע. כשזה יגיע,
נמצא דרך להתמודד עם זה. ואני מצפה ממך שתעמוד לצדי."
אלן הביט בה. ואז בילד. ושוב בה.
באיטיות, הוא הנהן.