ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את-אברהם ויאמר אליו אברהם
ויאמר הנני: ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק
ולך-לך אל-ארץ המוריה והעליהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר
אליך:
שתי שאלות יש לי: מדוע השתמש הכתוב בלשון עבר כאשר הציג את
הניסוי הזה? (והאלקים נסה את אברהם...), היה עליו לכתוב:
וינסה אלקים את אברהם. והנה אנחנו רואים את הכתוב משתמש
בלשון ההווה באופן תקני - היכן שיש להשתמש בפועלים כאלה בהווה:
ויאמר אליו / וישכם / ויחבוש / ויקח / ויבקע / ויקם / וילך /
וישא / וירא / וישם / ויערך / ויעקד... אילו היה השימוש בפועל
העבר (והאלקים נסה את אברהם) מקובל, היה על הכתוב להמשיך
ולהשתמש באותו הפועל של העבר גם בהמשך: ואמר אליו / והשכים /
וחבש / ולקח / ובקע / והלך / ונשא / וראה / ושם / וערך /
ועקד...
אם כן, זהו האופן בו משתמשים לתיאור פועל הווה - בגוף הטקסט
המסופר עליו בעבר: ויאמר, וישכם, ויקח, ויעקד... זהו האופן
התקני והכתוב השתמש הלכה למעשה באופן תקני זה לאורך כל הפרק
ולאורכה ולרחבה של כל התורה, מלבד השימוש הראשוני זה, בו חרג
מחוקי השפה התקניים האלה, והשתמש בפועל עבר של ממש: (והאלקים
נסה את אברהם), במקום: (וינסה אלקים את אברהם).
השאלה השנייה היא שאלה עקרונית במהותה: איזה ניסוי זה??? היכן
הוא הניסוי? אם השם מצווה על אברהם לעשות דבר כלשהו, מדוע
שאברהם לא יעשה את הדבר הזה! מדוע שאברהם לא יעשה זאת! איך
יתכן שאברהם לא יעשה זאת! הרי אברהם הכיר את השם יתברך - לא רק
האמין (כמונו) בקיומו... אברהם אבינו האמין בעובדת קיום בורא
לעולם, דרך מסקנה אישית שהגיע אליה ואיבחן אותה דרך שכלו הישר
והשלם, או אז ראה השם להעלות את האיש הזה ברמה, היינו מאמונה
המבוססת על מסקנה אישית, אל הכרה המבוססת על חוויה אישית;
והכרה זו נעשתה בפועל! הכרה זו באה למלא חלל זעיר ריק כלשהו
הנמצא באמתחת איש מאמין... כלומר, לאברהם אבינו, ומלבד שכלו
הישר שהגיע באמצעותו לאמונה בקיום השם, לא היה לו כבר צל צילו
של ספק אנושי לאחר התגלות השם אליו; הוא כבר עבר אל שלב תודעתי
אנושי בלתי הפיך: השם קיים לא רק כי הגעתי למסקנה הזאת, אלא כי
הכרתי אותו בפועל, הוא קיים כי הוא קיים!
ואם אברהם אבינו הגיע אל שלב ההכרה בפועל, והוא הכיר את הכוח
האין סופי הזה בפועל, הוא נגלה אליו במספר הזדמנויות, מדוע
לפקפק בעובדה הזאת? היתכן שאיש כזה לא יבצע מצווה מוגדרת ישירה
כזו או אחרת? וכן, אפילו המדובר במצווה של העלאת בנו יחידו!
אני מדבר כאן על הכלל ואפילו נוגע בעובדה שהרמב"ם קורא לה
בחיבוריו "מושכלה ראשונית": האם אני עובר ניסיון מדי שבת
בשבתו כאשר אני מחליט לא לחלל את השבת וללכת במקום זה לבית
הכנסת ולקדש ולעשות קבלת שבת... האם "נסיון" הוא לא לגנוב או
לא לרצוח או להקריב קורבנות בבית המקדש...? כמובן שניצבות בפני
שתי אפשרויות: או לקיים את המצוות האלה או לא לקיימן, אולם
בשום פנים אין הדבר תלוי בניסוי שעלי לעבור... אלא תלוי בהבנתי
לעובדת קיום השם יתברך: אם אני יודע על עובדת קיומו ומשוכנע
בה, אזי מובן הוא שאקיים את מצוותיו, ואם החלטתי בכל זאת לא
לקיים מצווה זו או אחרת, אזי אין הדבר מעיד שלא עמדתי בניסיון,
כי ניסיון הוא כאשר עומדות בפני שתי אפשרויות או יותר,
והניסיון שלי אם אבחר באפשרות הנכונה, אולם עומדת כאן בפני
אפשרות אחת ויחידה: לקיים את המצווה! כי השם הקיים שאני משוכנע
בעובדת קיומו ציווה אותה! ואם בכל זאת לא אקיים אותה למרות
ידיעתי בקיומו? אזי הראש שלי רופף, או שאני איש פושע בפוטנציה
- זוהי התשובה, ולא שלא עמדתי בניסיון... איזה ניסיון...?
אם כן אחזור לשאלתי השניה: מהו הניסוי של אברהם אבינו? אם השם
יתברך, הכוח הטוב האין סופי שאברהם אבינו הכיר אותו בפועל -
מצווה עליו לקיים דבר כלשהו, אזי עומדת בפני אברהם אבינו רק
אפשרות אחת: לקיים את הדבר הזה. היכן הוא הניסוי?!
עד כאן שתי שאלותי, ואני מביאן כמבוא למאמר שלי להלן.
אני עומד, רבותי, להביא את פרטי אחד העקרונות של התורה שלנו,
ואני הולך לבאר את העיקרון הזה דרך אחד החידושים הגדולים ביותר
שבתורה שלנו; חידוש הנובע מפרשת העקידה ההסטורית של יצחק. פרשת
עקידת יצחק היא פרשת דרכים של העם היהודי ושל היהדות בכלל,
ואני הולך לעשות דבר מה בצומת הזאת, דבר שייאמר בע"ה וייזכר
וייכתב ויישנן לעולמי עד.
אינני יכול להקדיש את מאמרי זה לאף אחד, גם אינני מורשה לעשות
כן, כי אין הוא שייך לי ולא לתבונתי; הוא שייך כל כולו לאדם
יקר ושמו שלמה עזרא שבות בן שרה. שלמה הוא אחי. אני פועל
בשורות אלה כאמצעי לא יותר, שזכה לשמוע את החידוש הזה לפרטי
פרטיו ישירות מפי שלמה, והתפעל מזה עד כדי לכתיבת שורות
אלה...
התפעלתי פעם מעובדת קיום השם. התפעלתי פעם מעובדת הכרות השם
יתברך בפועל, וכן הכרתיו בפועל; וזכיתי, והתפעלתי, והתפעמתי,
וכתבתי... תמיד כשאני מתפעל אני כותב, אני מפעיל את הכלי הטוב
הזה שהשם נטע בי, והוא הזכות לדעת לתת ביטוי לעצמי דרך העט.
כתבתי ספר שלם על עובדת הכרות השם יתברך, והבאתי בגופו מספר
עקרונות והבנות של תיאור מדויק ומדוקדק של דרכי השם יתברך
שהאדם יכול ומותר לו להבחין בהן. ראיתי איך השם יתברך יוצר קשר
עם האדם ותיארתי פשוט את הקשר הזה, ואת הדרך המאוד מיוחדת בה
נתפר הקשר ויצא אל הפועל. תיארתי את הדרך היפה הזו שלו יתברך,
והודיתי לו על כי אפשר לי להציץ לראות ו... לכתוב.
היום אני רואה שהשם זיכה אותי לראות עוד ו... לכתוב. ישנם
דברים שאתה רואה אותם אך אינך מבחין בהם, וישנם דברים שאתה
מבחין בהם ברגע הראשון... החידוש הזה שאני כותב עליו היום,
ראיתי אותו פעם, שמעתי אותו, הבנתי אותו, אך לא הבחנתי בו. כן,
פעם סיפר לי שלמה במילים קצרות על החידוש של העקידה ואני שמעתי
אותו בעניין כדרכי, אך לא מעבר לזה... עברו חודשים, אולי שנים
- באמת שאינני זוכר, ויום שבת אחד מחליט שלמה לשבת בתפילת
שחרית על ידי. אנחנו מפטפטים בהפסקות המלאכותיות הרבות שבקריאת
התורה, ובקהילה שלנו עולים קצת יותר משבעה עולים...
תוך כדי מגיע שלמה לחידוש ההוא ומניח לי אותו במספר מילים
מקוצרות, מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שסיפר לי עליו, ולרגע אני
מטיח בו בעדינות: כן, שמעתי את זה ממך, שלמה, פעם... ורגע אחד
אחר כך, רק רגע אחד, אני נתפס לחידוש ומתביית עליו; קשה היה
לשחרר אותי ממנו מאותו רגע, גם בכוח הזרוע... פתאום ראיתי לנגד
עיני את מימדיו, את גודלו, את טיבו, את הדרו, את רוחו, פתאום
ראיתי לנגד עיני את הזכות, אדירת המימדים, שנפלה בחלקי להיות
נוכח במעמד הזה, במעמד הבנת הדבר לעומקו.
בראשית כא - פרשת וירא, יב: ויאמר אלקים אל-אברהם אל-ירע
בעיניך על-הנער ועל-אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי
ביצחק יקרא לך זרע:
ישנה מילה שלמה בפסוק הזה, והיא מיותרת לכאורה; מדוע פנה אליו
במילים: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה? המילה "כל"
לכאורה מיותרת! היה ניתן לכתוב למשל: אשר תאמר אליך שרה שמע
בקולה; וניתן היה כך להבין את הפניה ולחיות בשלום עם משמעותה,
מדוע המילה המלאה והמיותרת "כל"!
עודנו בפרשת וירא, ופרק אחד לאחר מכאן (פרק כב, בסמוך לפרק כא
היכן נזכרה המילה "כל" המיותרת לכאורה), הכתוב מביא את פרשת
עקידת יצחק, עם האבסורד של שימוש חורג בפועל עבר, כפי שהבארתי
לעיל: והאלקים נסה את אברהם... היכן אם כן התחיל הניסוי?
תשובה: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה! כל אשר תאמר...
שם התחיל ניסיון אברהם אבינו.
תנאי הנסיון (בניגוד לתנאי הציווי החד סטרי) התקיימו בפועל:
אברהם אבינו עמד בפני שתי אפשרויות חוקיות, ושתיהן מוכרות
וחתומות בחותמת השם יתברך בעצמו, והיה עליו לבחור רק באחת מהן:
ללכת לשרה ולספר לה אודות ציווי השם, או להשכים בבוקר ולצאת
לדרך בלי להודיע לשרה ובלי לספר לה?
גם אני לא הייתי מספר לאשתי אודות מסע שכזה... אולם לאברהם
אבינו היה עניין מיוחד לספר לה, כי הוא קיבל לא מזמן ומאותו
מקור, ציווי אלוקי חד משמעי: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע
בקולה". אברהם אבינו הוא אב שלא בא לו להעלות את בנו במו
ידו... והיתה לו יציאה חוקית ורשמית שהשם יתברך בעצמו העניק לו
אותה, עוד לפני שהודיע לו על פרשת העקידה. הוא יכל פשוט להמיר
את הצער הכבד שלו שנפל עליו בפנייה פשוטה אחת לשרה אשתו: הנה
זה עתה צווני השם יתברך לקחת את יצחק בנינו ולהעלותו לעולה;
סביר ששרה היתה מתנגדת! שרה אמנו היתה גם נביאה אך אל לנו
לשכוח: היא היתה גם אם, וככל אם עלולה היתה היא להתנגד: לא! אל
תיקח את יצחק בני לעולה... אנא אל תיקח לי אותו. ועל אברהם
אבינו היתה מוטלת החובה והציווי האלוקי החד משמעי לשמוע בקול
שרה אשתו ולעשות כדבריה: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה!
הציווי כאן הוא חד משמעי והוא מנוסח באופן חד משמעי; לעומתו
הציווי על העקידה כלל טון של בקשה: קח נא את בנך את יחידך...
כלומר בעוד בפרשת העקידה נרמז לאברהם אבינו על הבנה למקרה של
אי-עמידתו בציווי שהוטל עליו, בפרשה הראשונה היה ניסוח חד
משמעי: כל אשר תאמר... שמע בקולה. נקודה!
אם כן לאברהם אבינו היתה דרך מילוט מעצמו כאב, מצערו כאדם,
ומחובתו כלפי יוצרו כעבד נאמן. הוא פשוט יכל לקנות את עולמו
הפיזי והרוחני והאבהי בפנייה פשוטה מקובלת ומותרת לשרה אשתו,
ולקנות לו בזאת אפשרות יציאה רשמית חוקית וכשרה למהדרין; השם
בכבודו ובעצמו הכשיר לו אותה מבעוד מועד: כל אשר תאמר אליך
שרה שמע בקולה!
אך הוא בחר באפשרות הכשרה השניה. שלושה ימים דש באפשרות
הראשונה שכה פיתתה אותו, ובכל רגע בשלושת הימים האלה בחר
באפשרות השניה, בעקשנות של שור-אב, שור-אדם, שור-עבד-אדם.
כאן התקבלו תנאי הניסיון המוכרים לנו, המחייב את המעמיד
לניסיון, להעמיד לרשות העומד לנסיון יותר מאפשרות כשרה וקבילה
אחת. כל האפשרויות העומדות בפניו חייבות להיות כשרות וקבילות
כאחד על מנת שתנאי הנסיון יתקיימו בפועל. כאן התגלם הניסיון
האמיתי שעבר אברהם אבינו מרצונו החופשי, ועמד בו עד לרגע
האחרון, עד לרגע השין, בכבוד. לכן נאמר לו: כי עתה ידעתי
כי-ירא אלקים אתה, ולא חשכת את-בנך את-יחידך ממני. עתה: גם
ברגע שאחזת בסכין, יכולת לחזור אל שרה אשתך ולגאול את עצמך
מהדילמה הכנה: וכי מי ציווה עלי לשמוע בקולה...?
זה מפענח לנו את סוד הנסיון ודרכי השם יתברך בנוגע לו. השם
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל, לא
מעמיד אותנו לנסיון עד שהוא סולל עבורנו למפרע את כל דרכי
המילוט המקובלות והמותרות עפ"י הגיון ברור ועפ"י חוק ודת. אדם
חולה עם חום גבוה לא חייב לקום ולהתפלל. אני עברתי את זה. מותר
לו לכל הדעות להשאר במיטה; אך כאן יכול הוא לעמוד לניסיון
האמיתי: להוריד את השמיכה הכבדה מעליו ולקום להניח תפילין. אדם
הטס לבדו במטוס זר של הגרמנים לופטנזה, וכאשר יושבים סביבו
ומלפניו ומאחריו גרמנים ואמריקאים וסינים וסונים ועליו להחליט
אם לשים ליד כולם את התפילין של ראש ושל יד המוזר והמבהיל, או
לחכות עוד כמה שעות עד לנחיתה, אולי יהיה לו זמן בשדה התעופה
הבא למצוא איזו פינה להתפלל, ואולי לא... שתי האפשרויות חוקיות
ומנומקות... זהו ניסיון.
זהו נסיון: כאשר מותר לך לבקש ולקבל כתב גירושין כדת וכדין
מאשתך העקרה זה 10 שנים, או לתת לשניכם צ'אנס בלתי מוגבל ללדת
בנים ובנות. אני עד לנסיון אמיתי חי זה, שאדם העשוי מברזל עמד
בו בכבוד, והשם יתברך ראה ויתערב. פעמיים ראיתי את הניסיון
האנושי זה מקרוב, לא איתי אישית. נסיון זה כאשר יש לך שתי
אפשרויות מותרות, ואתה בוחר במודע באפשרות הפחות מפתה, לזמן
קצר המועד.
כן! גם לשמור שבת ולא לגנוב ולא לנאוף הינם ניסיון בפני כל אחד
ואחד מהם... ובשלב מסוים אתה עובר את מתחם הנסיון של השבת
והגניבה והניאוף, ומגיע אל מתחם אחר בו נסיונות מעין אלה אינם
כבר תקפים, כי עלית לכיתה יותר גבוהה...
מותר לי להדגים על עצמי: הניסיון הגדול ביותר שלי היה כאשר
התחלתי לשמור שבת. מובן לי היה, על פי כל קנה מידה שהאמנתי בו,
שלקחת את המשפחה לטיול שבת באוטו המשפחתי הוא לא פחות קדוש
מהשבתת האוטו... אולם הרגשתי בד בבד גם במציאות השם בפועל,
ובמצוותיו החד סטריות. אינני יכול להכיר את קיומו ולהתעלם
ממצוותיו הברורות, והגיון הזה גבר עלי ונתתי לו את מעמד
הבכורה, היינו העדפתיו על הטיול המשפחתי החשוב והחוקי... היה
לי קשה בהתחלה כי חייתי בצל שתי אפשרויות קיימות ומותרות שלא
קל להטות את לבך אל אחת מהן... ואיכשהו עברתי את השלב הזה,
והגעתי לשלב בו אינני מבין את מהות הניסיון בשמירת שבת...
עליתי כיתה; אך אין זה אומר שהניסיונות שלי פסקו; הנסיונות,
ניתן להגיד, גברו, והתחזקו, והשתכללו, אך ברמה אחרת, בכיתה
אחרת, שאין לה שום קשר לכיתה שעברה...
זוהי דרכו של השם יתברך כאשר מעמיד אותך לנסיון: הוא סולל לך
קודם דרך אמיתית ונקודת יציאה חוקית וכשרה, ורק אז הוא מעמיד
אותך למבחן ולנסיון. מכאן, כאשר אתה מזהה את הקלות ואת
הנוחיות, כאשר אתה מגלה את הסיבה המקלה וההגיונית, דע, שברגע
זה אתה עומד למבחן.
הצור תמים פעלו, כי-כל דרכיו משפט: אל אמונה ואין עול, צדיק
וישר הוא.
הערות ונספחים:
את המאמר לעיל כתבתי לפני כחודשיים, בספטמבר השנה, והפצתי אותו
ברחבי רשת האינטרנט. יום אחד, כחודש לאחר כתיבת המאמר, ותוך
כדי הירהור בעלמא בתוכן המאמר ובעקידת יצחק... אני מגיע בדרך
לא דרך אל שתי נקודות נוספות הקשורות במאמר ושלא נכללו בו יען
לא חשבתי עליהן בזמנו... למעשה אין המדובר בשתי נקודות כי-אם
בשני נושאים חשובים ומהותיים שניתן לפתוח לכל אחד מהם שולחן
משלו... הרהורי בד"כ מסתיימים בעט ונייר או במקלדת ומוניטור,
אולם השעה היתה שעת לילה מאוחרת, וכך "ישנתי" על שתי הנקודות
בתיקווה שלמחרת אעלה אותם בכתב, כנספח נלווה למאמר המקורי; הוא
הדבר שאני עושה עכשיו...
אולם יום המחר בא ולא כתבתי את הערותי, עברו ימים ושבועות, וכל
פעם מזדמן לי נושא חדש שדוחה את פרוייקט 2 ההערות למועד אחר...
עד שהיגענו לזמן הזה: שלשום התיישבתי סוף סוף לכתוב את שתי
ההערות החשובות, ועשיתי לי כוס תה... לגימה שתי לגימות שלוש,
כל הכוס חוסל ועדין אינני זוכר מה היו ועל מה היו 2 נקודותי!
התחלתי לדאוג לאיכות הזיכרון שלי, ובכל זאת מוקדם לחשוב על
בעיות של גיל...
שום דבר. שום ניצוץ. ישבתי כך מול המחשב כשעה מנסה לזכור
ולהזכר בשתי הנקודות המאוד עיקרונייות וחשובות- זאת כי סווגו
כאלו בדיסק הקשוח ואף זכרתי את רמת סיווגן, אך התיק הסורר הזה
התעקש להשאר במקום מחבואו ולא נענה לקריאותי הנואשות. עזבתי את
המקלדת והלכתי לעיסוקי האחרים, אך הנושא לא עזב אותי... המשכתי
בניסיונותי האומללות בשיחזור המחשבות אולי תצוץ מאן שהוא
החבילה ההיא... כך העברתי את רוב שעות היום שלשום, וכך גם גם
אתמול.
אני רגיל בכל יום ראשון לבוא כחצי שעה לפני מועד מנחה ולעיין
בספר המשנה שלי, אולם אתמול החלטתי על שינוי זמני בתוכנית:
החלטתי לייחד את כל החצי שעה להתבוננות ולחידודים ושיחזורים
במטרה לשים יד על התיק החלקלק ההוא שחמק לי מהיידים. שום דבר.
לקחתי עוד חצי שעה להתבודדות לאחר מנחה וגם זו נחלה כישלון,
שום זכר שום זיכרון. השתגעתי; זהו התיאור האמיתי למצבי בעקבות
נסיונותי החוזרים ונשנים שלא נשאו פרי.
השעה 5.15 AM היום בבוקר, 28/11/05 למניינם. אני נמצא בבית
הכנסת, כמנהגי היומי, מגיע 3/4 שעה לפני שחרית ולומד במשניות
המרתקות שלי. בשעה הזאת רק שני אנשים נמצאים באולם ביהכ"ס,
כותב השורות ועוד יהודי שפותח מידי יום את בית הכנסת בחמש
בבוקר, ומשחיל את תקע קומקום הקפה לחשמל; אני מגיע לפעמים איתו
או דקות אחריו.
התיישבתי לקרוא ברכות השחר, ולפתע פונה אלי עמיתי הבודד ובדרך
כלל הוא שתקן בן שתקן, בקושי הוא עונה לשלום שלי...
- תשמע למה שלא תניח תפילין ותלמד, אני מבין שאתה הולך ללמוד
נכון? אז למה שלא תניח תפילין לפני כן? פשוט שמעתי שיעור ביום
שבת מהרב ינון כי זה דבר עצום ללמוד כאשר על ראשך וידך מונח
התפילין, זה דבר גדול...
עניתי לו בסדר, למה לא... והינחתי. פעם ראשונה שאני מניח
תפילין בשעה הזאת, כחצי שעה לפני תחילת שחרית.
תפילין של יד, של ראש, החזרתי את הכיפה לראש, ואני בא לקראת
הקשירה האחרונה באצבעות, בו ברגע חלף במוחי נושא 2 ההערות, זה
שמיאן לעזוב אותי כבר יומיים... ובו ברגע, אני מדייק, באותו
הרגע, 2 ההערות נפתחות להן בשקט ובשלווה באותו הראש הקשור
בתפילין- שזה עתה קשרתיו. חייכתי לעצמי והבנתי את הרמז שזה עתה
הגיע אלי: ראש עם תפילין אינו כראש ללא תפילין, פשוטו כמשמעו,
ללא שום מילות תיאור.
בחוויה הזאת- או אם תרצו- בתבונה הזאת ביקשתי לשתפכם, לפני
פרישת שתי הערותי בהמשך לפניכם. להקדמה הזאת מתאימה היתה
הכותרת: "כוחו של תפילין".
1-
ז וירא ה' אל אברם, ויאמר, לזרעך אתן את-הארץ הזאת. (בראשית
יב)
יד וה' אמר אל-אברם, אחרי הפרד-לוט מעמו, שא נא עיניך וראה,
מן-המקום אשר-אתה שם--צפנה ונגבה, וקדמה וימה. טו כי
את-כל-הארץ אשר-אתה ראה, לך אתננה, ולזרעך, עד-עולם. טז
ושמתי את-זרעך, כעפר הארץ: אשר אם-יוכל איש, למנות את-עפר
הארץ--גם-זרעך, ימנה. (בראשית יג)
ג ויאמר אברם--הן לי, לא נתתה זרע; והנה בן-ביתי, יורש אותי.
ד והנה דבר-ה' אליו לאמר, לא יירשך זה: כי-אם אשר יצא
ממעיך, הוא יירשך. ה ויוצא אותו החוצה, ויאמר הבט-נא השמימה
וספר הכוכבים--אם-תוכל, לספר אתם; ויאמר לו, כה יהיה זרעך.
(בראשית טו)
יג ויאמר לאברם, ידע תדע כי-גר יהיה זרעך בארץ לא להם,
ועבדום, וענו אתם--ארבע מאות, שנה. יד וגם את-הגוי אשר
יעבודו, דן אנכי; ואחרי-כן יצאו, ברכש גדול. (בראשית טו)
יח ביום ההוא, כרת ה' את-אברם--ברית לאמר: לזרעך, נתתי
את-הארץ הזאת, מנהר מצרים, עד-הנהר הגדל נהר-פרת. (בראשית
טו)
ו והפרתי אתך במאד מאד, ונתתיך לגוים; ומלכים, ממך יצאו. ז
והקמתי את-בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדרתם--לברית
עולם: להיות לך לאלקים, ולזרעך אחריך. ח ונתתי לך ולזרעך
אחריך את ארץ מגריך, את כל-ארץ כנען, לאחזת, עולם; והייתי להם,
לאלקים. ט ויאמר אלקים אל-אברהם, ואתה את-בריתי תשמר--אתה
וזרעך אחריך, לדרתם. (בראשית יז)
טו ויאמר אלקים, אל-אברהם, שרי אשתך, לא-תקרא את-שמה שרי: כי
שרה, שמה. טז וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן; וברכתיה והיתה
לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו. (בראשית יז)
.
יט ויאמר אלקים, אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את-שמו,
יצחק; והקמתי את-בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו. (בראשית
יז)
כא ואת-בריתי, אקים את-יצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה, בשנה
האחרת. (בראשית יז)
יז וה', אמר: המכסה אני מאברהם, אשר אני עשה. יח ואברהם--היו
יהיה לגוי גדול, ועצום; ונברכו-בו--כל, גויי הארץ. יט כי
ידעתיו, למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו דרך ה',
לעשות צדקה ומשפט--למען, הביא ה' על-אברהם, את אשר-דבר, עליו.
(בראשית יח)
יב ויאמר אלקים אל-אברהם, אל-ירע בעיניך על-הנער ועל-אמתך--כל
אשר תאמר אליך שרה, שמע בקלה: כי ביצחק, יקרא לך זרע.
(בראשית כא)
באחד עשר הזדמנוייות הבטיח ה' לאברהם זרע בר קיימא שימשיך את
השושלת שלו, שיירש אותו, שצאצאיו יירשו אותו, שיקים את הברית
איתו ועם זרעו לברית עולם, שיהיה לגוי גדול, וגם כי גר יהיה
זרעו בארץ לא להם ארבע מאות שנה.
באם היה ספק אם המדובר בזרע שיצא מבנו ישמעאל... אזי בא הכתוב
האחרון לסגור כל ספק שבספקות: יב ויאמר אלקים אל-אברהם,
אל-ירע בעיניך על-הנער ועל-אמתך--כל אשר תאמר אליך שרה, שמע
בקלה: כי ביצחק, יקרא לך זרע. (בראשית כא). כאן בפסוק הזה
בפרק כא, מזכיר ה' בפעם האחרונה לפני פרשת העקידה, את הבטחותיו
לאברהם בכל הנוגע לזרעו, והוא מדגיש באופן שלא יישמע לשני
פנים: כל דברי והבטחותי מכוונים לבינך יצחק - לא לישמעאל, ואך
ורק ליצחק, שלא ייפלו אי הבנות, מדובר ביצחק! זוהי הפעם האחד
עשרה והאחרונה, לפני העקידה, בה מוזכרת ההבטחה המפורשת והברורה
של קיום זרעו של אברהם באמצעות שושלת בנו יצחק. יש לציין
שמדובר ביצחק הרווק עדיין, בתקופת טרום ניסיון העקידה, וגם
לעקידה הגיע יצחק הרווק...
השאלה הנשאלת היא: מה התרוצץ במוחו של אברהם, כאשר התבשר על
שאלת הקרבת בנו יחידו יצחק. הרבה שעות הירהורים ומחשבות
וחושבין עמדו לרשותו עד להר המוריה; מעל לשלושה ימים עמדו
לרשותו.
אם כן, אין לי ספק שעלתה בדעתו שאלת הניגוד הזו, המבטאת את
הסתירה בפיסגת פיסגותיה: אז מה עם הבטחות השם המפורשות
והברורות אודות בני יחידי יצחק, ושושלתי שתצא ממנו, ורק ממנו -
על פי ההבטחות, אחד עשר במספר! אם הוא ימות, מאין ייצא הזרע?
ואם הוא יזריע ויביא ילדים ונכדים ונינים- איך הוא יועלה לעולה
על המזבח? לאברהם אבינו היתה אישיות חזקה ועקשנית, הוא עמד
כנגד כל משפחתו וכל אנשי דורו עמידה איתנה עיקשת כוחנית
ושיכלית כאחד, עמד כנגד אביו ודודיו ואחיו ושכניו וכל מי שבא
איתו במגע, בשאלה עקרונית מאין כמוה, בשאלה דתית קיומית! הוא
התריס בהם ויצא כנגד כולם, הוא היה האיש שיכל להגיד לכולם: אתם
כולכם טועים ואני לבד הנכון; תסכימו איתי שעמידה מעין זו יכולה
להיות רק לבעל אישיות חזקה במיוחד... עמידה כזו תעיד כעדותו של
דור שלם על זאת: הוא היה בעל אישיות עיקשת מברזל שלא קל
"למכור" לו כל דבר בקלות... הוא לא היה איש תמים שיכול לעבור
על סתירה שנקלע אליה- ללא שאלות מיותרות בנידון... הוא הוא היה
האיש של החקירה והיסודיות והירידה אל עומק הדבר, כל דבר. ומה
אם בבנו חביבו יחידו עסקינן? הוא לא יחקור? לא ישאל? היעלה על
הדעת שאיש כזה, בעל מבנה אישיות כזו, יתן לסתירה זו או אחרת
לחמוק לה מתחת ידו בלי בעיות?
אין ספק אם כן שאברהם אבינו הבחין גם הבחין בסתירה הברורה הזו:
האם אלוקים הבורא הכל יכול חזר בו?! הוא החליט לחזור בו מכל
הבטחותיו ולהרוג את בנו יחידו? היתכן?
הבה נחתור אל לב האיש הזה, וננסה להתחקות אחריו, מבפנים מעומק
של 500 מטרים, מה הוא אמר לעצמו? איזה דו-שיח התנהל לו שם
בפנים?
שאלת ההתחקות הזו והניסיון להבין מה התחולל לו שם בפנים- קשה
היא עד מאוד. איך אני אדע מה חשב לו האיש הזה? איך אני יכול
להתחקות אחריו ואינני בוחן לב וכליות... בפני שאלה קשה אנו
עומדים ללא ספק.
2 -
כאן אני מגיע לנקודה השניה. כאן אני מבחין בדרך החשיבה של האיש
הזה, ואני רואה את זאת באופן ברור כשמש לנגד עיני. עצרתי כאן
ועברתי אל נקודה מס' שתיים, בשביל להפריד בין השאלה לתשובה,
כאן נמצאת התשובה הברורה והמלאה; כך חשב בתוכו אברהם אבינו,
וכך ביטא את הירהורו ומחשבותיו, העמוקים ביותר:
ה ויאמר אברהם אל-נעריו, שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער,
נלכה עד-כה; ונשתחוה, ונשובה אליכם. (פרשת העקדה, בראשית
כב)
ז ויאמר יצחק אל-אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר, הנני בני;
ויאמר, הנה האש והעצים, ואיה השה, לעלה. ח ויאמר, אברהם,
אלקים יראה-לו השה לעלה, בני; (פרשת העקדה, בראשית כב).
אברהם אבינו הודיע לנערים: נשובה אליכם, שנינו נשוב. וגם
לתהיית יצחק עונה באופן ברור וכן: אלוקים יודע איפה השה, אין
המדובר בך אם אתה חושד...
לאברהם אבינו לא היה ספק כי אלוקים איננו אומר דבר וחוזר בו.
לאברהם אבינו לא היה ספק כי יצחק הוא ייורשו והבטחת השם תקויים
בו.
לאברהם אבינו לא היה ספק כי אין לשחוט ילד ולא שום אדם על
המזבח;
לאברהם לא היה ספק כי רק שה מקריבים על המזבח, לא אדם בשר ודם.
לאברהם לא היה ספק כי הוא לא הולך להקריב את יצחק.
אברהם אבינו הכיר את השם - לא האמין בקיומו.
מי שרק מאמין בקיום השם, יכול להגיע רחוק עם אמונתו; אך ניסיון
מעין עקידת יצחק יכול לעצור אותו: אני מוכן להאמין בקיומך, כי
יש לי הרבה מאוד רמזים המעידים על קיומך, ואני שועה להם
ולהגיון שבי ומאמין בקיום יישות-על נשגבת, הגם ואינה נראת...
אולם כאשר הרמזים העומדים לרשותי מצביעים על סתירות מהותיות
המפרידות בין הבנתי לבין רצוני ומהותי, או אז אין לי אלא
להשעות גם להגיון שבי.
אברהם אבינו הכיר את היישות העליונה, וההבדל תהומי הוא בין
הכיר להאמין. ברגע שהכיר את היישות המוחלטת הזאת, הוודאית
הזאת, הטובה הזאת, במצב הכרתי זה הוא הוריד טון של עול מעל
כתפיו, כי לא נותר כמעט מקום להגיונו האישי ולשיקולו האישי.
אכן ובכל זאת משחקים כאן רגשות אנושיים התובעים מההגיון האנושי
מקום לפעול, מדובר בבני אהובי יחידי יצחק... אבל ההכרות
המוחלטת לישות העל נגסה גם בחלקה האישית הזאת של ההגיון, עד
כדי שאברהם אבינו לא ראה את מקום לערב בו את הגיונו האנושי ואת
ריגשותיו האנושיים. הוא אמר לשני הנערים בכל הכנות כי הוא
ויצחק הולכים בייחד וחוזרים בייחד; הוא ענה ליצחק בכל היושר כי
אינו יודע היכן השה לעולה, רק אלוקים ידע היכן הוא.
אם מישהו היה שואל את אברהם אבינו בכל הכנות את השאלה הזאת: אז
מה פשר הבקשה של יישות העל ממך, ללכת ולהעלות את בינך את
יחידך... הוא היה עונה בכל הכנות: אינני יודע, אינני מפענח את
בקשות השם, אינני יורד לסוף כוונתו, לא הכל אני יודע! רק דבר
אחד אני יודע ואין לי ספק בו: אלוקים איננו חוזר בו מהבטחותיו,
והן יתקיימו כלשונן ובמלואן בבני יצחק, ואם אתה מתעקש לדעת,
ממשיך אברהם ועונה, אינני הולך להקריב את בני על המזבח.
המישהו הנודניק הזה, נניח, ממשיך ומלווה את אברהם אבינו בכל
שלושת הימים, מהרגע שקיבל בו את דבר השם ועד לרגע השחיטה ממש,
ובכל רגע או כל חצי שעה היה חוזר על אותה השאלה העיקשת: אז מה
פשר בקשת השם ממך ללכת אל הר המוריה ולהעלות את בינך שם...
תשובת אברהם ללא כל ספק לא היתה משתנה: אינני יורד לסוף דעת
השכינה, אך אני יכול לגלות לך את הדברים הידועים לי והברורים
לי כשמש, ושאין לי בהם שום ספקות: הבטחות השם יקויימו, ובני לא
ייעלה לעולה.
הנודניק ממשיך באותה השאלה, ואברהם אבינו מחליט להקליט את
תשובתו בטייפ מנהלים קטן...
עד שמגיעים להר המוריה! הנודניק בשאלתו, ואברהם בתשובתו
העיקשת, ודווקא פה הוא מחליט להפסיק את הטייפ, ולהשתמש בקולו
הוא, במטרה להשמיע לנודניק את פס הקול האישי שלו, הבטוח, הלא
רועד.
הוא ממשיך במצוות השם באדיקות, ואף עוקד את בנו, והנודניק
מתחיל לרעוד בשאלתו, אך אברהם מביט בו בחמלה ועונה לו באותו
הטון, אותו פס קול, בטוח, ברור, אמין, ואף שקט: ריד מאיי ליפס
סניור: הבטחות השם יקויימו, ובני לא ייעלה לעולה.
לוקח את המאכלת ליד, ופה במעמד הזה גם מלאכי השרת מתחילים
לרעוד, ואברהם אבינו עם ידו הבטוחה פונה כבר אליהם, אל מלאכי
השרת, באותו פס קול בטוח ושקט.
עקידת יצחק איננה מבחן לאברהם, זה מה שאני מסיק מהשתלשלות
הפרשה, אלא מד מדוייק למדידת דרגת הכרות השם יתברך על ידי
אברהם אבינו. תוצאות המדידה הצביעו על הכרות שיא של האיש הזה
להשם יתברך; אחרת הקול של אברהם אבינו היה בוגד בו בשלב כלשהו,
ויעיד עליו הנודניק; יעידו עליו מלאכי השרת בעצמם; יעיד עליו
בנו אהובו יצחק; תעיד עליו ההסטוריה האנושית.
מכאן אנו לומדים, שגם להכרות של השם ישנן דרגות ומעלות ורמות:
האדם שהכי הכיר את בוראו הוא אברהם אבינו, לזאת נועדה פרשת
העקדה בבראשית כב, לשרוד לנו את העובדה הזאת. וגם לתת לנו חומר
למחשבה: גם אני יכול להכיר את השם הכרה מלאה ומושלמת שלא תותיר
בי כל ספק אודות קיומו, וגם אתה, וגם כל בני ישראל והלכה למעשה
הכירו את השם הכרה מלאה ומוחלטת, אך השאלה והחומר למחשבה
שהשאירה לנו פרשת העקדה הוא: מה תעשה עם ההכרה הזאת? איך
ההגיון שלך יתמודד עם מודעות כזאת?
מהחומר למחשבה זה שהציעה לנו פרשת העקדה, אני מסיק עוד מסקנה:
אברהם אבינו, התמודד עם ההכרה הזאת באופן מושלם. הגיונו העצמאי
והאישי השתלב עם הכרה זו באופן מושלם. גם את זאת ביקשה התורה
ללמד אותנו מתוך פרשת העקדה.
אברהם בן שרה ועזרא שבות |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.