נפלה עליו כורסא, סתם ככה כשהוא היה בדרכו למשחק של הקבוצה
האהובה עליו איזה אחד מקומה שלישית החליט שהכורסא לא מתאימה
לשאר הסלון אז הוא פשוט זרק אותה מהחלון.
הכורסא מעכה חצי מראשו והותירה שריטות בכל גופו כי זאת הייתה
אחת מהכורסאות הזולות האלו שהמעצבים לא באמת חושבים כמה נוחה
היא תהיה ומשאירים מסמרים זקופים מתחת לבד.
קצת קשה היה לו ללכת יציב את שאר הדרך, והוא התנדנד ונפל כל
כמה מטרים, למזלו הוא יצא לדרך מוקדם מספיק בשביל לכסות על
הפתעות שיכולות לקרות בדרך, והוא הגיע בדיוק בזמן. הוא הוציא
את הכרטיס שקנה מראש, הכרטיס היה קרוע ומוכתם בדם, הוא נתן את
הכרטיס לפקיד בכניסה. "הכרטיס הזה כבר קרוע, איך אני יכול לדעת
שלא השתמשת בו כבר?" שאל הפקיד, אבל לא היה זמן לויכוחים אז
בלי לחשוב יותר מידי הוא שילם על עוד כרטיס, ולמזלו הרב הוא
קיבל כיסא בשורות הראשונות, והוא היה מאוד מרוצה, למרות שאפילו
עם הכיסא הממוקם טוב היה לו קשה לראות את המשחק כי עין אחת לא
עבדה כל כך טוב ובעין השניה היו שברי מסמרים מתחת לעפעפיים
שנורא הציקו והכאיבו כל פעם שמצמץ.
חמש דקות לתחילת המשחק הוא נכנס לריב עם שאר האוהדים בגלל
שאדום הוא הצבע של הקבוצה היריבה. הוא ניסה להסביר להם שזו לא
אשמתו ושלכל אדם יש אדום בתוך הגוף, אבל זה רק הכעיס אותם יותר
והם העיפו אותו בזעם מהיציע.
בדרך הביתה הוא חשב לעצמו איך נדפקו לו כל החיים בגלל איזה
מניאק אנוכי אחד שזרק כורסא לרחוב באמצע היום בלי לחשוב
פעמיים. הוא החליט שהוא חוזר הביתה, מוציא מהמחסן את המסור
שבדרך כלל מנסרים איתו עץ חי, ההוא עם החודים המעוקלים
לכיוונים שונים, והולך ללמד את האיש ההוא שיעור בעיצוב. כשהגיע
הוא אפילו לא דפק על הדלת, הוא ניסר אותה מהמקום והשאיר סימן
של רגל של יונה בתור עיצוב אופנתי. כשהוא נכנס הוא ראה שבעל
הבית יושב ובוכה ליד דובון קואלה ששכב על הרצפה בלי לזוז,
סביבו היה סימן שהיה מונח שם משהו, כנראה כורסא, כי השטח היה
בהיר יותר, כזה שהשמש לא שיזפה יום אחרי יום. הבנתי שהחיים לא
פשוטים גם לאנשים שזורם בגופם דם כחול, כאלו שאם תיפול עליהם
כורסא הם עדיין יוכלו ללכת למשחקים של הקבוצה שלהם. להם יש
בעיות משלהם, וצריך לדעת לפתח סימפתיה לאנשים האלו שמניחים
כורסאות על חיות המחמד שלהם ומרגישים שהם חסרים רק אחרי שהרצפה
סביב הכורסא מספיקה להכהות משמש ואבק. החלטתי לקחת את הדובון
קואלה הביתה, ותליתי אותו על הקיר כדי שיזכיר לי תמיד, שבני
האדם מכל הסוגים תמיד דופקים אחד את השני בלי לשים לב מתוך
מצוקה.