יש את החרק הזה, שהוא כמו חיפושית זוהרת כזאת שעפה... אני אף
פעם לא זוכרת איך קוראים להן.
לא מזמן, התקרבתי לחיפושית כזאת (הזוהר שלה והכנפיים המיוחדות
שלה עניינו אותי מאוד ורציתי תמיד לתפוס לי את אחת החיפושיות
האלה ולדבר איתן) הפכנו ממש להיות חברות טובות. בין רגע.
אני הייתי מספרת לה על החיים האנושיים שלי, והיא היתה מספרת על
חיי החיפושיות שלה.
מדהים איך התחברנו, כל כך טוב ומהר, ממש הבנו ודאגנו אחת
לשניה.

יום אחד, החיפושית שלי היתה עסוקה ולא יכלה להיפגש איתי. אט אט
החיפושית שלי נפגשה איתי פחות ופחות עד שלא ניפגשתי איתה כלל-
היא אמרה שיש לה המון סידורים חיפושתיים לעשות וכל מיני חובות
חיפושתיים כאלה שלא יכולתי להבין.
אהבתי את החיפושית שלי.

החיפושית הזוהרת המעופפת כבר לא חברה שלי יותר, ואני לא יודעת
למה. היא פשוט המשיכה בשלה והשאירה אותי מאחור, כאילו שכחה את
קיומי.
אולי יש להן לחיפושיות האלה, זיכרון קצר, כמו לדגי זהב ושכחו
לספר לי.
המהירות שבה התחברנו, היא אותה המהירות שבה התנתק הקשר שלנו.
והאופן בו נתתי הכל בשבילה והלכתי אחר שובל הזוהר שלה, הוא
האופן בו היא שכחה אותי והמשיכה בדרכה.

ואני לא רציתי להתנתק.
ואני עדיין מחכה שהיא תחזור.

אבל החיפושית הזוהרת המעופפת, בטח כבר מצאה לה חברה אחרת, בטח
כבר שברה לבבות נוספים ובטח כבר שכחה אותי... שכל כך רציתי
להיות חברתה.

וכמו שאני לא זוכרת איך קוראים לה... היא בטח שכחה את שמי.