הייתי נושם איתך,שם יד על החזה שלך כדי להרגיש אותו עולה
ויורד,
בוכה איתך וצוחק איתך, שר איתך ושותק איתך,
הייתי מנשק לך כל מקום שכאב והייתי לוחש לאוזנייך מילים,
שירפאו כאבים מסוג אחר, כאבים נפשיים.
יותר מהכל אבל - ידעתי שהאהבה שלי אלייך ואנחנו, כל זה,
לנצח, זה לא ייגמר.
תמיד יודע שאין שם מישהי יותר מתאימה ומדהימה לי ממך,
ויודע שמישהו יותר טוב ממני לא תמצאי.
הפלוסים שלי הם המינוסים של האחרים שתפגשי.
והנה אני יושב וחושב מה היה לפנייך?
איך כל החלומות התאדו, הכל נהיה אבק והתמוטט.
אני מושיט לך יד, בואי נבנה הכל יחד מחדש,
ועמוק שנינו יודעים שאנחנו יכולים, אבל מהססים.
עכשיו אני אפילו כותב כמוך. השפעת לי על הכתיבה,
כל כך עמוק את בתוכי.
מה עכשיו?
עכשיו יבוא אבדון או גאולה, והאמצע, האמצע הוא הפחד,
האמצע הוא הדבר הכי גרוע שיכול להיות,
תמיד אמרתי לך כמה אני שונא את האמצע הזה,
והנה השארת אותי פה שוב, בדיוק שנתיים אחרי האמצע האחרון.
אבל אולי צדקת, את קטנה, צריכה לגדול, ללמוד,
ואילו אני?
אני חושב גדול מדי בשבילך, מאיים מדי, מלחיץ מדי,
אבל רק יחד אנחנו נמצא אחד את השני,
אני אותך אי שם ואת אותי באמצע.
אז מה יהיה עכשיו?
אבדון או גאולה?