ישבנו בגן הוורדים, את ואני, שתינו יין ושכבנו מחובקים על
שמיכה. לידנו בריכה, מעלינו שמיים כהים וכוכבים דלוקים. לרגעים
קטנים העולם נהייה מושלם, מצאתי את נחלתי. רק הקור העז בישר על
הטירוף שיעלה בקרבי.
אמרתי לך שתמיד נזכר בערב הזה, בפגישה הראשונה. בין אם הסוף
יהיה טוב ובין אם הסוף יהיה רע.
שבוע אני מסתובב באותם בגדים ומזיין את השכל על האהבה לכל מי
שמוכן להקשיב. אבל אפילו לי נמאס לשמוע.
החלטתי לעזוב. חייך כבר מסודרים, את לא צריכה שאני אהרוס לך
אותם. ואני? אני לא מסוגל להתמודד עם כל השעות האלה שאת לא
איתי. הרבה יותר קל לשכוח, לנסוע למקום רחוק, כנראה לצפון.
אחרי שבוע חזרנו לאותו מקום. הקשר כבר דעך, האשליה התנפצה.
פרשתי שמיכה באותו המקום, מזגתי לשתי כוסות את אותו היין ושוב
שכבנו מחובקים. אבל הפעם היתה שתיקה ואני הדלקתי סיגריה. ישבנו
שם בשקט העצוב שאנחנו יצרנו. הכוכבים ניגנו נעימה נוגה והלילה
ברח לנו מבין הידיים. כשאמרתי לך שתמיד נזכר בערב הזה דמיינתי
אותך הולכת לגן אחרי מותי ובוכה. מעלה בזכרונך את חיבוקנו.
אולי אז היה לי פחות כואב.
אני נוסע עכשיו בלי להביט לאחור. דמעות חונקות את גרוני, אבל
אין ברירה, המקום שעזבתי רק יהפוך לכואב יותר. אני אשכח במהרה
ואחזור לחיי. בטח אמצא גן אחר, ובחורה אחרת, אולי בצפון. רק
דבר אחד אני מבטיח לך. זה לעולם לא יהיה אותו הדבר.