'טלי, ככה בטח קוראים לה. טלי ילדה גדולה. היא בת 7. אבל איתי
בכתה א'. בגלל שהיא לא יודעת עברית. אבל אותי לא השאירו בגן כי
אני לא יודעת רוסית. רק היא יותר גדולה. בגלל שהיא לא מבינה
עברית. אבל היא מבינה אותנו. היא מבינה שלא אוהבים אותה.
שצוחקים עליה בגלל שיש לה שיער קצר קצר כמוש ל הבנים ובגלל
שהיא מדברת מצחיק. היא גם יודת שלא אוהבים אותה, בגלל שמרביצים
לה. ואומרים לה לחזור הביתה. הם מתכוונים שהיא תחזור לרוסיה.
היא אומרת שכשיגמרו הלימודים היא תלך הביתה, כי אמא מחכה לה.
פעם אחת צחקתי עליה, היא שאלה למה אני צוחקת אז אמרתי לה כי
כולם צחקו. אז היא גם התחילה לצחוק. איזה ילדה טיפשה!'
הפתק נשמט מידיה של קרן. זה היו פתקים שהיא כתבה לאבא שלה,
כשהיתה בת 6. עכשו היא כבר היתה ילדה גדולה. בת 16. היא עזבה
עם אמא שלה לאמריקה. כשהיא היתה קטנה אף אחד לא צחק עליה כי
ההןורים שלה לא חיו ביחד. על נטלי צחקו. קרן בכתה. רק עכשו היא
נזכרה בנטלי. קראו לילדה הזאת נטלי. וקרן בכתה. כי עברו כבר
יותר מ5 שנים. אף אחד לא נזכר. אף אחד לא חשב עליה. קרן בכתה.
היא נזכרה עד כמה הילדה היתה טובה ותמימה. תמיד נשארה ככה.
'טלי ילדה מאוד חכמה. היו לה ציונים הכי טובים בכתה ב'. כשהיא
כבר למדה להבין לא רק כמה שונאים אותה. גם כל מה שאומרים.
ועכשו היא לא באה לבית ספר. כבר הרבה זמן היא לא באה. המורה
אמרה שטלי מפחדת מבית ספר. כל הילדים בכתה צחקו. והמורה גם
אמרה שטלי היא ילדה טיפשה.' קרן המשיכה לבכות. בעודה מחפשת
לעוד פתקים. היא מצאה מעטפה. מעטפה שהיתה עשויה מדף נייר שהיה
תלוש ממחברת. היה מצויר בול וכתוב "לאבא". הכתב כבר לא היה כתב
"קטנים", כתב של ילדה בת 10.
'היום הלכנו לבית ספר. אבא אתה לא תאמין! טלי חזרה. ומורן,
החברה הכי טובה שלי, שיכנעה את הבנים להרביץ לה. והם באמת
הרביצו. ונטלי כל כך בכתה...'
"היא בכתה כי היה כואב לה. והיא לה מבט כזה תמים בעיניים" קרן
לא יכלה לקרוא יותר. היא חשבה על מה שקרה לנטלי. מה שקרה לה
בגללה.
'...היא בכתה כשבא האמבולנס ואז היא הפסיקה. והיא חייכה אלי.
לא יודעת להמ אלי. אבל כזה חיוך כאילו היא חברה שלי. היא לא.'
"חייב להיות עוד פתק. חייב להיות הסוף. כתבתי לו את הסוף! איפה
זה" קרן זכרה הכל. היא זכרה את הסוף. אבל היא היתה חייבת לקרוא
את מה שהילדה בת ה10 כתבה. כדי לייסר את עצמה כל החיים. היא
מצאה...
'היום טלי חזרה. ילדה אחת סיפרה לי שהיא לא היתה הרבה זמן בבית
ספר כי היא היתה בבית כלא. זה מקום כזה ששמים שם אנשים רעים.
היא אמרה שהבנים אמרו שטלי התחילה לריב איתם, ובגלל שלאבא שלהם
יש הרבה כסף שמו את טלי בבית כלא. אבל היום טלי לא חייכה...'
"היא לא חייכה יותר בכלל, בחיים יורת לא ראינו אותה מחייכת, גם
אל אלי" קרן אמרה לעצמה והמשיכה לקרוא, לקרוא בקול כדי לשמוע
את הילדה הקטנה שהיא היתה. הילדה הרעה הקטנה שהיא היתה.
'...אבל היום שוב הרביצו לה, היא לא בכתה. בשיעור תנ"ך שהיה
לנו. היא נעמדה על השולחן שלה, הרגליים שלה היו בגובה החלון.
ישבתי מאחוריה וראיתי. כי לא ראתה את הלוח אז היא קמה. הסתכלתי
עיה, קרצתי למורן ופתאום צרחתי "המורהההההההההההההה", טלי נפלה
החוצה. פשוט נפלה למטה. היא לא בכתה כשמצאו אותה למטה מאחורי
הבניין שאסור היה להיכנס לשם. לא כאב לה. כי היא מתה, ואנחנו
צחקנו על זה. לא שנאתי אותה אבא, צחקתי כי כולם צחקו'. קרן
התחילה לצחוק.
היא צחקה כמו אז. צחקה כי נזכרה כמה מצחיקה נטלי נראתה שם
למטה, עפ הסרט הכחול על השיער הקצר, היא צחקה. צחקה את הצחוק
שצחקה כשכולם צחקו. עכשו היא היתה לבד. היא עדיין צחקה.


אולי אין הרבה מסר אבל הכוונה היתה שתמיד אפשר להתגבר, וילדים
יכולים להיות מאוד אכזריים


מבוסס על שנת 95-94, סיפור נוסף עםפ אותו רקע שבע שנים של
חיים
ספטמבר 2001