מפלי קריסטל שבירים,
שאו אותי על כפיכם
תנו לי לעופף עם רוח הבוקר הקרירה,
אל תחשבו על הנפילה הקרובה.
אי שם בסוף המדרון התלול
נמצאת השלווה שלי,
מקום מנוחתי האחרון,
על סלע מזדקר
גופתי הרכה, הפשוטה
תשתרע כמו היה זה מקום לידתה,
מיקומה הטבעי בינות עצים, פרחים,
זרם גועש של מים המתנפצים על אבנים זקורות.
אני אזכור את רגעי האושר
אנצור אותם עמוק בתוך הזרימה הנרדפת הזו,
זו שאינה פוסקת לעולם,
אם תעצור היא כנראה תהיה כאילוח בגופי,
אם אעצור כנראה שאהיה לזיהום בנהר הרוחש.
בתוך רחש ההוויה או שאטבע או שאצוף,
או שפשוט אלמד לשחות.