אני כותבת כדי לומר לך שמהתקופה שלנו לא נשאר כלום, רק
זיכרונות שאולי הם שווים יותר מהכל...
הלילות, הנשיקות, הליטופים, השירים, המתנות הכל, רק בזיכרונות
שלי... ושלך? האם אני מופיעה בזיכרונות שלך?
אפילו את החדר שלי שיניתי, החלפתי דברים שלא יישאר כלום
מהתקופה ההיא.
אתה בטח תוהה מה איתו, מה עם האני הפנימי שלי? והאמת שזו היא
שאלה אמיתית! כי אפילו אני לא יודעת מה זה האני הפנימי שלי.
והאמת, אני בסך הכל בלון נפוח שבשנייה מפוצצים אותו, בלון שיש
בו מלא ריק, בלון שאני מחליפה בו מיליון דמויות, כך שאין לי
מושג מה עם האני שלי זה קצת עצוב ולא הגיוני ואפילו מוזר אבל
לעזאזל אין לי מושג!!!!
תמיד אמרת לי שאני פילוסופית שלא יודעת לחיות את החיים, אחת
שיש לה שאלות גדולות מדי כמו: מה אני עושה פה, ומה היה קורה
לולא החברה שאני נמצאת בה... ובכלל מה הטעם בחיים, ולא בכיוון
של התאבדות, אלא אלה הן שאלות מהותיות שאם אין לנו תשובה עליהן
אז מה אנחנו באמת שווים?