הושטתי יד אל שערי . החייל התכונן. הורדתי את הפרח
שאמא שמה לי בבוקר, והחייל דרך את הרובה.
שמתי את הגבעול בקנה של הרובה, והחייל הזיז את הראש
כמבקש לדעת מה טיבי. שניות ארוכות עמדנו שם בשקט,
העולם מסביבינו נדם, ושקט מופתי השתורר על פני כל העולם.
ואז הוא חייך. חיוך מתוק כסוכר, חיוך שאומר אני מבין אותך.
חיוך שאומר אני שם למענך, חיוך שאומר שנאה ורוע לב.
ואז הוא ירה. הפרח הצהוב התפרק ועלי הכותרת שלו
התעופפו אט אט אל הרצפה וכשהם נחתו גם
אני נחתתי, וכל העולם נדם.