היא כל כך יפה. כל כך יפה שאני מרגיש שאני חייב להכאיב לעצמי
כדי לגרום לאיזשהו איזון. אז אני לוקח את האולר הקר ומעביר
אותו בתנועה חדה על זרועי החמה. שמתחממת עוד יותר...
אני רואה את הדם נוזל ואני מחייך. זה נחמד. לא מסוגל לתאר את
התחושה. כאילו סיפוק. סיפוק, שעכשיו אנחנו שווים. היא יפה ולי
כואב.
אני לא מחפש בזה היגיון. אני גם לא אמצא. זה כמו מתמטיקה, קר
ומדויק. לא צריך לחשוב יותר מדי. פשוט משננים את זה וזהו. יש
חוקים ומחזוריות לכל דבר בטבע. גם בטבע האנושי. אני לא יכול
להתמודד עם דברים אז אני מתעלם מהם. כל החיים הם משוואה אחת
גדולה שהתוצאה שלה היא אינסוף פיתרונות. פשוט כך. כל איבר
במשוואה משפיע בצורה כזו או אחרת על האיברים האחרים. אבל אין
כאן היגיון. או רגש. הכל קר. זה ההבדל בין מתמטיקה לחיים. אני
רואה אותה. אני חושב עליה. אני עושה משהו והיא מגיבה אליו.
המשוואה שלנו פשוטה. אבל אז, תמיד כשאנחנו חושבים שירדנו לשורש
העניין תמיד צץ איבר שידפוק את המשוואה. איזה נעלם חסר או
משהו.
תמיד שנאתי מתמטיקה. אולי זה אומר משהו על ההתייחסות שלי
לחיים? הצורך לנתח כל דבר ולתת לו משמעות, חסר משמעות ככל
שיהיה... אני לא מבין למה אני עושה את זה. הפסקתי לחפש תשובות,
אני מנסה קודם להבין את השאלות. תוהה למי יש התשובה לכולן.
תמיד כשאני שוכב לי על הגב במיטה בלילה, מאזין לאותו דיסק יום
אחרי יום, וחוקר את החדר שוב ושוב ומנסה להגיע למסקנות. כמו
חוקר טוב... אבל תמיד אני נתקע. או מתבלבל. וגם אם אני אגיע
לפיתרון, אני לא בטוח עד כמה אני באמת רוצה לדעת אותו. לפעמים
עדיף לא לדעת. תמיד חייתי על גבול הספק. זה התבטא בשאלות
קיומיות ובהעמדות פנים. אבל נמאס לי לנתח, לחשוב, להבין,
לשאול. אני רוצה לחיות. לחיות כמו שצריך. לאו דווקא במציאות
קרה וקשה. אולי באחת טובה יותר?
אלוהים. אם החיים הם משוואה אז הוא הפיתרון בסוף הספר. שכולם
רוצים למצוא אבל מפחדים להעביר דף ולהסתכל. אני לא. תמיד חשבתי
שאני שונה, לא באופן חיובי או שלילי. פשוט שונה. תמיד רציתי
משהו אחר. אני שונה אבל רוצה מה שכולם רוצים בסופו של דבר.
להיות מאושרים. אני לא רואה את האושר בחומריות. וזה כביכול
עושה אותי בן אדם גדול. אבל אני לא. אני דפוק בדיוק כמו כל אחד
אחר. אני מכופף קצוות ומעגל פינות. אני מעלים עין. אני יציר
החברה. אני לא אשם וגם הם לא. אין סיבה לחפש אשמים. אני מה
שאני. אז הדבר שבו אני אמצא את האושר הוא בה. באותה האחת
המסוימת. הפיתרון למשוואה שלי. לפחות אני רואה אותה כפיתרון
נכון. יש כאלה שיגידו שלא. הזמן יגיד מי צדק. פשוט מאוד, אני
יודע שכל עוד לא השגתי אותה המשוואה לא גמורה. והחיים מחייבים
אותי למצוא תחליף. אז אני חושב, ומהרהר, ותוהה. ובאותו זמן
עולה בי המחשבה "היא כל כך יפה..." כל כך יפה שזה כואב. אני
מרגיש שאני חייב לאזן את המשוואה. להעביר איבר מצד לצד. אז אני
לוקח את האולר מהשולחן ומעביר אותו בתנועה בודדת על הווריד
בשורש כף היד...
אני מוציא את עצמי מהמשוואה. כי אני הגעתי לפיתרון. אולי הוא
נכון, אולי לא. הזמן יגיד...