"אין בעיה, אל תלך לבית ספר מחר, וגם לא כל השבוע. תרגיש
חופשי!" אבא אמר בציניות תינוקית ויצא מהחדר. אמא נשארה איתי
ובמשך כמה דקות שלמות היא ישבה על המיטה שלי ואני ישבתי מול
המחשב, ולא הוצאנו מילה. אמא הייתה זאת שעמדה "לצידי", והסכימה
שאני לא אלך מחר בגלל שיש לי קצת חום ואני מצונן ומשתעל כל
הזמן. אחר כך היא קמה ועמדה לידי וחיבקה אותי מאחורה ואחרי כמה
זמן היא אמרה שזה לא בסדר איך שהוא יצא מהחדר, והיא מתפלאת
עליו. האמת היא שגם אני התפלאתי, אבא הוא אדם מאוד סמכותי,
ולדבר בציניות כזאתי בכלל לא מתאים לו.
אבא חזר אחרי כמה דקות ואני כבר התחלתי לחשוב שהוא הולך להגיד
שהוא מצטער שהוא יצא ככה מהחדר, ואמר את מה שאמר, אבל טעיתי,
הוא בסך הכל אמר שהוא רוצה להבהיר שהוא לא מסכים עם אמא, והוא
די בטוח שמה שנראה עכשיו כל כך עוזר, ותומך (הוא התכוון לאמא),
הוא בעצם פוגע בטווח הרחוק, ושזה כמו אוברדראפט בבנק, הוא אמר
שאנשים טיפשים לא מבינים שאסור להשאר באוברדראפט, כי אז הבעיה
רק תגדל למחרת, ותשולש מחרתיים, וככה זה בדיוק עם בית ספר, אם
אני לא אלך מחר, אז הבעיה שלי רק תגדל, ואחר כך עוד יותר, וכך
הלאה. והקטע של האוברדראפט באמת די נכון, אבל להעביר את הדוגמא
ולהלביש את זה על בית ספר ועל "הבעיה" שלי זה לא נכון לדעתי.
זה ממש שגוי. זה שאני לא אלך לבית ספר לא יפגע בביטחון שלי
כשאני אחזור לשם, אם אני לא הולך בגלל שאני לא מרגיש טוב, אז
כל מה שאני מפסיד זה יום אחד בבית ספר, ומרוויח יום מנוחה
בבית. אני לא מפסיד שום דבר לטווח הארוך. אבל הוא המשיך ואמר
שילד שבא לבית ספר אחרי שהוא הפסיד חומר ואז הוא מגלה שהוא
מפגר בחומר, הביטחון העצמי שלו יורד, וככה ההרגשה הכללית. ואז
התחלתי להזכר בעצמי בסביבות כיתה ד'. עד כיתה ד' הייתי
"ה-תלמיד של הכיתה. הייתי ממש תלמיד מצטיין. אבל באספת הורים
של כיתה ו' המורה אמרה שאני מוציא ציונים של 80 והיא חושבת שיש
לי פוטנציאל להרבה יותר, ושחבל שאני יורד. אחר כך, כיתה ז',
הפכתי להיות תלמיד ממוצע, לא יותר מזה. ואפילו קיבלתי 20 ומשהו
באיזה הכתבה בערבית (אני ממש ממש גרוע בזה). אם אני מסתכל על
כל התקופה שחייתי בה, אולי זה נכון. אולי באיזשהו שלב התחלתי
"לשים זין" על הלימודים, או בעצם, כל הזמן שמתי זין על
הלימודים, אבל כנראה שבאיזשהו שלב צריך להתחיל לעשות שיעורי
בית או לפחות להקשיב, ובאיזה שלב לא הכל הולך לך כל כך בקלות.
וכנראה שזה קרה לי בסביבות כיתה ה'. כיתה ו' כבר ראו סימנים,
וכיתה ז' עשיתי צניחה חופשית ברמה הלימודית. וכשאני חושב על
זה, באמצע כיתה ו' בערך התחיל כל העניין של הדיכאון, או כמו
שאבא קורא לזה - "הבעיה". אולי הוא צודק? אני בספק.
אחר כך שתקנו, כולם, אני אמא ואבא, לאיזה 5 דקות, ואחר כך
התפתח דיון משעמם שסתם מיחזר ואמר שוב את כל מה שכולנו ידענו
על הדעות של כל אחד מאיתנו.
אמא ואבא התחילו לריב, בערך. אף פעם לא ראיתי או שמעתי אותם
רבים. אבא אמר שבכלל לא צריך לדבר על האם צריך לשלוח אותי לבית
ספר או לא כשאני בחדר, ואמא אמרה שהיא חושבת שצריך. ואמא אמרה
שהיא חשבה שהוא אמר לה שהיא תטפל בזה הפעם, ושהיא תחליט מה
שהיא חושבת לנכון, ושבגלל זה היא אמרה לי שאם אני חושב שאני לא
רוצה ללכת לבית ספר למחרת בגלל מצבי הבריאותי, אז אני יכול
להשאר. ואבא אמר שזה בכלל לא מה שהוא אמר, ושהיא לא הבינה אותו
כנראה. איכשהו, תמיד הדברים נשמעים כאילו אמא מנסה להגן על
עצמה, ואבא מאשים אותה בזה שהיא הורסת אותי. כל הזמן הזה, אני
חשבתי על המילה "גרושים" ופחדתי שאולי בגללי אבא יעזוב את אמא,
ואמא תשבר או משהו כזה. פחדתי שאולי אני אהרוס את כל המשפחה.
אחר כך אבא אמר שהבעיה שלי היא שאני לא מתמודד עם דברים. הוא
אמר שאני עושה רק מה שכיף לי לעשות, ומה שקצת קשה, ודורש
התמודדות, אני ישר מוותר לעצמי. אין לי דיעה בנושא.
בסוף, כשהדיון כבר התחיל להגמר, אבא אמר שהוא משאיר את מה שאמא
אמרה כרלוונטי, או במילים אחרות, שאם אני לא מרגיש מספיק טוב
בשביל ללכת לבית ספר, אז אני לא חייב ללכת. אבל הוא אמר שהוא
צריך לדבר עם אמא ואולי הם ישנו את דעתם מתישהו (ואני ישר
התחלתי לחשוב, כמה זמן כבר יש להם לשנות דיעה? אני הולך לישון
עוד חצי שעה). ואחר כך, אחרי שהוא כבר קם ועמד לעזוב את החדר,
הוא אמר שלמרות הכל, הוא ישמח לראות אותי קם מחר, והולך לבית
ספר, או כמו שהוא אמר "מתמודד". אז אני אמרתי שאני חייב
להבהיר, שאם מחר אני הולך לבית ספר, זה לא בגלל שאני מסכים עם
הדברים שהוא אמר, אלא בגלל שאם זה יעשה אותו מאושר אז אולי זה
שווה את זה. אז הוא אמר שאני יודע בדיוק מה יעשה אותו מאושר
(הוא התכוון למה שהוא אומר לי תמיד: הידיעה שאתה מאושר, עושה
אותי מאושר, שזה משפט נחמד, אבל בתכלס הוא לא יודע אם אני
מאושר או לא). התחלתי להוריד דמעות קצת, לא בכוונה כמובן,
וקיוותי שאף אחד לא שם לב. אמא כן שמה לב. כי אחרי שאבא יצא
מהחדר היא באה וניגבה לי את הדמעות, ואמרה לי לילה טוב, נתנה
לי נשיקה, חיבקה אותי, והלכה.